שמים, מים, אדמה, ושביל

ריקי רביצקי הקשיבה. היו שם שמים רחבים יותר מהלב.

"אולי זה נראה לך שלהתגורר פה ביער או על גדת הנהר הזה מרחיקה או מוציאה אותך מהחיים בעולם המודרני, אבל זה ממש לא ככה." הוא דפק עם כריות האצבעות שלו על זגוגית החלון הגדול, והוסיף "לא כל עוד יש לך פה נהר רחב כזה כמו שאת רואה, נהר שהוא כמו מסלול ניווטים למחפשים, ומסלול מרוצים לכל האחרים. כן, הנה, אתה תראה בשבת, הנהר שלנו הוא כזה."

בימי שבת שטופי שמש, גדות הנהר שלנו היו הופכות להיות העולם המודרני בעצמו. הוא היה מתעורר מוקדם, ואומר לי, "נו תראי, יש לנו היום כיסא בשורה ראשונה שנוכל לצפות ממנו על כל העולם כולו מפה," ואכן החלון הראה לי תמונה אחרת מלפני יומיים.

ביום שבת גדת הנהר היתה הומה בני אדם, והאויר סביבנו היה מלא בחוסר שקט מבוקר עד ערב, שהביאו איתם עומס של אנשים, כאלה שבאופן קבוע עשו להם מנהג לבוא ולנוח מעבודתם כאן, ולהחליף את שגרת יומם  לאורך קו המים השקט שלנו.

"אני רק תוהה…" אמר לי פעם, "למה המנוחה הזאת של האנשים האלה מלווה תמיד בהמירות מסחררת וברעש גדול? קודם הם טסים במכונית שלהם על הכביש כשהם מגיעים הנה, ואחר כך עפים על פני הנהר היפה והרגוע הזה שלנו. הספיד הזה, בכל מחיר, כמו בריחה. כן, זאת מהירות של בריחה. לי זה נראה שהם נמצאים במין מצב חירום כזה, כנראה מצב חירום של מנוחה," הוא צחק. "הם כל כך רעבים, הם חיות רעבות לשקט ולשלווה של ה-great outdoors ושל כל מה שהוא מחוץ לקירות. אז הם באים הנה, וממהרים לבלוע לתוכם את הנהר הזה שלנו להתמלא בו, בשקט וביופי שלו. תראי איך הם נוגסים בו וטורפים אותו מהר, שיהפוך לחלק מהם, וככה הם בולעים אותו ברעש האדיר הזה."

ואכן, בתוך סירות מפוארות שנאחזו במכוניות השועטות שלהם עד כאן, הם שטים עכשיו במהירות עצומה לאורך כל הנהר, מקצה לקצה, מערבבים אותו כמו כפית בכוס קפה. והם גם מגבירים חזק את הרדיו, שיהיה בעוצמה שמעל לקול הרם של המנועים. והם לא מסתכלים לא ימינה, ולא שמאלה, והם לא מאטים – אולי אפילו בכלל לא רואים – את האיש הזקן הזה שבסירת המשוטים שלו, מרים את החכה…

אני יושבת וצופה וחושבת. אני חושבת על תקופת העבדות, ואני גם חושבת על הכלכלה שהשתפרה מאז, ובעצם גם זה בזכות אותה עבדות. ועל כך שהיום יש לנו סוג אחר וחדש של אותה עבדות, עבדות שצמחה לה על גבי העבדות הישנה אך שיכללה אותה. העבדות של היום נותנת לעבדים החדשים שלה את התחושה השגויה שהם חופשיים, כי זה מוגש להם עם הרבה קצף, על המים ועל השפתיים. אך הם בכלל לא, אלא רחוקים מהחופש, כמו העיר מהנהר הזה שלנו.

כי הכלכלה לא גוזלת חופש של אנשים, זה בעצם נגד העקרונות שלה, שכן הכלכלה הרי אנושית ביסודה, ולכן ביסודה היא שאפת להעניק חופש. אבל הם לא מחפשים חופש, אלא מחפשים להמשיך להיות עבדים. ולכן הכלכלה פשוט קונה את החופש שלהם, משלמת להם על החופש הזה בכסף, וממשיכה לשכנע אותם שהם לא עבדים, אלא חופשיים, כשכל את כל ההון שקבלה מהם היא מחזירה להם במוצרי צריכה סתמיים ובהבטחה שיוכלו בשבת לטעום שוב חופש עם הרבה קצף.