עץ התפוח – פרק II: השיכור וביש המזל

זהו פרק II: השיכור וביש המזל, מתוך הסיפורים המקסים "עץ התפוח" (שנפתח בפרק I), עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(קראו קודם את פרק I: ההתחלה)

… והנה, ערמומי במידה שווה להיותו טוב, האל יודע להעניש אותנו לא רק בכך שהוא מעקב את המשאלות שלנו, אלא גם בכך שהוא מעניק לנו אותן, בסופו של דבר. ובמקרה הזה של שתי הנשים, הוא בחר לחתוך בגב הסכין. כך רצה, ואף אישה לא זכתה בזָבּלָה, כי הוא עזב את הכפר להעניש את הקיסר במלחמה. אחרי שלוש שנים חזר זבלה בלי הרגל האחת, אך עם תחכום העולם הגדול עד כדי כך שהוא כבר לא זכר איך אומרים את רוב הדברים בבאסקית, והשתמש רק בצרפתית במקום. הוא התרברב בנפלאות שראה ובחטאים שעשה, ומבין כל הסיפורים הוא הכי השתומם לגלות שבזמן שנעדר מהכפר שלנו, שתי הנשים ההתחתנו עם רועי צאן פשוטים בהרבה מהצפיות שלהן, ששתי החתונות נערכו חודשיים בלבד אחרי מסיבת "קציר-החורש של צל הגבעות" המסעירה והמשכרת, וששתי הנשים ילדו תינוקות בתום שבעה ירחים בלבד, שכן זה דיי ידוע איך לפעמים האל הטוב חונן הריונות ראשונים כגמול לאישה שהשכילה לשמור על עצמה חסודה עד יום נישואיה. ההריונות הבאים שלהן כבר נמשכים מלוא תשעת החודשים, וזה הרי גם הגיוני, שכן בהיותם הריונות לא בתוליים האישה כבר איננה חסודה בעת עיבורה. אכן נהדרת הדרך שבה מוצא האדם צדק ואיזון בכל. עוד הוכחה לידו העליונה של האל בחיי היום יום של הכפר שלנו.

עם השנים, רועה הצאן אטצ'ווריגראי הגדיל את העדר שלו, והצליח לקנות בית קטן בשולי הכפר עם גן פראי שאשתו הכניעה ובייתה עד שהפך לגאוות הכפר וגם, כצפוי, לקנאת הכפר. אבל, אותו הבעל נהג לבלות את הזמן המיועד לטיפול בעדרים דווקא בבית הקפה / בר של ראש הכפר שלנו, מפזר שם את כספו בעבור כמות כזו של כוסויות יין, עד כדי כך שכשמת (ללא סיבה פרט לרצונו של האל) אלמנתו היתה עוד נאלצת לעמול לפרנסתה, ביזע רב, אילולא אותו גן פורה שטיפחה כל השנים ביזע כפייה ובטיפולה האוהב.

באשר לבעלה של המדאם אוטובורו, מחלתו הייתה גרועה הרבה יותר משתייה: הוא סבל מביש מזל. וכפי שמלמד אותנו הפתגם הבאסקי העתיק: אכן חסר מזלו של זה שיש לו מזל רע. למשל, אם השתוללה בהרים סופת ברקים, בוודאות יפגע ברק בכמה מהכבשים של אוטובורו. אם, במקרים נדירים, העדר שלו הניב יבול צמר טוב, דווקא אז מחירי הצמר צנחו. בכפר לא היתה אהדה רבה כלפי גורלו המר של זה, שכן זה הרי ידוע שמזל רע הוא השוט איתו מייסר האל את החוטאים כולם, גם אם הוא עושה זאת בעורמה או בחשאיות מופגנת. ויש עוד משהו: כשמחירי הצמר ירדו לאוטובורו, הם גם צנחו לכולם – גם לנו, בני מזל ותמימים שכמותנו.

אתם לא יכולים לדמיין את הפתעתנו הגמורה כשאוטובורו-חסר-המזל קיבל פתאום ירושה לא צפויה מאיזה דוד רחוק. אבל שוב דרכיו הנסתרות של האל נגלו לכלונו במפגין, כשבשובו חזרה הביתה בשעות הלילה, משתרך לו באיטיות אחרי שחגג את מעט המזל הטוב שנפל בחלקו, החליק אוטובורו לתוך הנהר, נרטב כולו, וטבע.

במעט שנותר מהירושה לאחר שכרסמו ממנה עורכי הדין הלפתניים, מדאם אוטובורו קנתה את הבית השכן לאלמנה אטצ'ווריגראי. שם היא הפיקה פרנסה זעומה בזכות עבודה רצופה בגן הזה שלה, מבוקר עד ערב. הגן הפך או למצטיין ביותר בכפר כולו או למצטיין בדרגה השנייה בכפר כולו, תלוי לפי מה בן אדם מודד גן, לפי איכות הכרישה או לפי איכות פלפלוני הפיאמנטה.

וכך קרה, שהגורל האירוני הביא את שתי היריבות לחיות ולהזדקן זו לצד זו, שם בשולי הכפר, כל אחת ללא בעל וכל אחת רק עם ילד אחד שבו יכלה להספיג את אהבתה ואיתו לצבוע את כל ציפיותיה. בנה של האלמנה אטצ'ווריגראי נתגלה כ…..

המשך בפרק הבא: עץ התפוח פרק III: אימהות ובנים
והנה הפרק הקודם: עץ הפתוח פרק I: ההתחלה
שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק I: ההתחלה

זהו פרק I: ההתחלה, מתוך אחד הסיפורים שהוא גולל בפני מזמן, ורציתי לשתף בו אתכם. עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

האלמנה אצ'וורגראי היתה מאוד גאה בעץ התפוחים הנפלא שצמח על גבול אדמתה, ממש מאחורי ערוגת הכרישה שטיפחה ובכל שנה נתנה את היבול הטוב ביותר בכפר כולו. השכנה שלה, והיריבה הותיקה ביותר שלה, מדאם אוטובורו, גם כן שאבה הנאה עצומה מעץ התפוחים הנהדר שצמח בסמוך לחלקת הפיאמנטה המוצלחת שלה, מושא קנאתם של כל מגדלי הפילפלון הירוק והחד הזה. לצערה הרב של שלוות הכפר שלנו, נבהיר כבר בשלב הזה שלא מדובר היה בשני עצים אלא בעץ יחיד אחד, אשר צמח לו בדיוק על קו הגבול בין שתי האדמות של הנשים הזקנות הללו, ועל כן, גם על פי חוק ובעיקר על פי מסורת, הוא נחשב לרכושן המשותף של שתי הנשים גם יחד. ברור, אם כך, שהיה זה בלתי נמנע לחלוטין (או בעצם דיי מתבקש) שעץ התפוחים הזה יגרום למחלוקת כה עסיסית בין השתיים, שכן יש לזכור שזהו הרי תפקידו המלנכולי כל כך של הפרי המשבש הזה עוד מימי גן עדן.

כידוע ברחבי העולם כולו, אין באופיים של הבאסקים שום מקום לא לקטנוניות ולא לחמדנות. אי לכך, עלינו לחפש גורם אחר לחלוטין שיסביר את אותו "קרב עץ התפוחים" אשר זכה לפירסום רב ולמקום של כבוד בפולקלור הכפר הקטן שלנו. ההסבר כנראה טמון ביריבות המרה ששתי הנשים טיפחו וגם דאגו להזין ברוב ימי חייהן.

כשהן היו עוד צעירות, האחת נחשבה לילדה היפה ביותר בכפר, והשנייה לחיננית והכי המקסימה – למרות שבחלוף השנים איש מאיתנו לא ממש זכר מי הייתה מה, וגם, באופן מצער, לא נותרו בהן עדויות לאיכויות הללו ולו כדי לעורר את הזיכרון. במשחקי הקונדס שלו, רצה הגורל הנכלולי כי שתי הנשים הצעירות יתאהבו באותו גברבר יפה-תואר, זָבּלָה. באותם ימים עוד לא כינינו אותו בשמו המלא "זָבּלָה-חד-הרגל", מפני שטרם ביצע את אותה העבירה המסתורית (אך ללא ספק קשורה בחטאי הבשר) אשר בגינה אבינו, האל שבשמים, העניש אותו ולקח ממנו את אחת משתי רגליו במלחמה הגדולה, בזמן שהמושיע ישו, הלא הוא בנו הרחמן, חמל עליו והשאיר לו לפחות את הרגל השנייה כדי שיוכל לדדות.

כל הכפר ידע ששתי הנשים הצעירות דיי דלוקות על זָבּלָה, מפני ששתיהן לא הועילו בטובן לרקוד איתו בחגיגות, אלא היו מסובבות את ראשן ומעקמות את אפן כלפיו בכל פעם שהפרחח החצוף הזה היה בכלל מעז לזרוק לעברן איזה חצי מילה, או קורץ. ואם לא די בזה, כהוכחה חותכת למשיכה העזה ששתיהן חשו כלפיו, היו בינינו כאלה שנשבעו ששמעו את עלמות החן הללו נשבעות בתמימותן ובצניעותן (היקרים להן מכל) שהן לעולם לא תינשאנה לנבל הדו-פרצופי הזה זָבּלָה, גם אם הוא היה הגבר האחרון על פני כל אדמת שיברואה. מה, עדיף להיות קודם נזירות. עדיף להיות קודם זונות! לא, עדיף להיות קודם פרוטסטנטיות! (למרות שאף אחד לא ממש האמין שהן ירחיקו לכת עד כדי כך.)

והנה, ערמומי במידה שווה להיותו טוב, האל יודע להעניש אותנו לא רק בכך שהוא מעקב את המשאלות שלנו, אלא גם בכך שהוא מעניק לנו אותן, בסופו של דבר. ובמקרה הזה של שתי הנשים, הוא בחר לחתוך בגב הסכין. כך רצה, ואף אישה לא זכתה ב…

המשך בפרק הבא: עץ התפוח פרק II: השיכור וביש המזל
שלכם, ריקי רביצקי

On Body and Soul

הדרך בה חיות מתחברות היא דיי מיסתורית עבורי, אבל נראה לי שגם בני אדם לא ממש יודעים את המסלול המתוק להיות יחד, לא אל הטבע, וגם לא לליבו של האחר, זה שאולי חולק איתך חלום משותף.

שלכם, ריקי רביצקי

(מיוטיוב)

גבנו לברושים

נסענו שעות. היה לילה. אור הכוכבים לאט לאט נעלם אבל לא כי עלתה השמש אלא כי התקרבנו לעיר. המשכנו לדבר על צורות של דברים, ושאלתי אותה איך היא מדמיינת את הנשמה שלה.

" מבחינת צורה," שאלתי, "זאת אומרת, כשאת חושבת על הנשמה שלך, אז איך היא נראית לך, בדמיון?" אני חשבתי שהיא תענה לי "אישה בטוגה יוונית כזאת," כי ככה אני דמיינתי את הנשמה שלה, של יצור מיתי, כמו הפסלים של הנשים שמעטרות את העומדים של האקרופוליס.

היא ענתה, "עץ. עץ אלון עתיק, כזה שכל הזמן מפיל ממנו בלוטים, כמו כוכבים שנופלים מהשמים, עוד ועוד, עץ אלון עתיק נטוע עמוק עם שורשים שמחזיקים את כל הבית שנבנה עליו."

כשנכנסנו לעיר התנגן ברדיו שיר למילים של לאה גולדברג:

גבנו לברושים 
אנחנו מסתירים את ההרים. מאחורי בתינו. 
אנחנו מתביישים לראות את הכוכב 
חשים אל הרחובות הרוחשים 
בל יסתבך לבנו במרחב. 

וכך חיים עם חלונות סגורים 
ובחוצות החגורים חוטים 
של טלפון וטלגרף. 
הרחק מכל אשר אהבנו לתומנו. 
בתוך הזמן. 
מעבר לעצמנו. 

שלכם,
ריקי רביצקי

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki