עץ התפוח – פרק III: אמהות ובנים

זהו פרק III: אמהות ובנים, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח" (שנפתח בפרק I, והמשיך כבר בפרק II), עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרק I: ההתחלה, ואת פרק II: השיכור וביש המזל)

… וכך קרה, שהגורל האירוני הביא את שתי היריבות לחיות ולהזדקן זו לצד זו, שם בשולי הכפר, כל אחת ללא בעל וכל אחת רק עם ילד אחד שבו היא יכלה להספיג את אהבתה, ואיתו לצבוע את כל ציפיותיה. בנה של האלמנה אטצ'ווריגראי נתגלה כלמדן חכם וחרוץ. ראשית בבית הספר היסודי של הכפר, אחר כך בחטיבה במאולאון, מאוחר יותר בתיכון בביון, ולבסוף באוניברסיטה בפריז. ככל שהתקדם בהשכלתו כך גם התרחק מהכפר, ובאותה פרופורציה מתמטית גם הקפיד לתת לאימו סיבה גוברת לגאווה עם פחות ופחות הזדמנויות להשוויץ בו מול השכנה שלה, זאת שמזלה הרי לא ממש שפר עליה עד כדי כך. בהתחלה הוא כתב מכתבים קצרים שהכומר של הכפר היה מקריא לאלמנה אטצ'ווריגראי שוב ושוב, עד שהיא למדה אותם בעל פה. ואז, היא הייתה חולקת את תוכנם עם הכובסות על גדת הנהר, עיניה היו סורקות את הנייר הלוך ושוב בעודה מצטטת מזיכרונה את הכתוב במכתב. פעם אחת שלח הבן ספר עבה, מלא בכתב זעיר, ושמו התנוסס על הכריכה. הכומר טען שזאת ההוכחה שהבן בעצמו הוא זה שכתב את הספר, כל מילה בו, מקצה לקצה. ובספר הזה נאמרו דברים כה חכמים על חקלאות טרופית, שאפילו הכומר שלנו לא היה מסוגל להעמיק ולקרא בו לאורך זמן מבלי לנקר. לבסוף זכה הבן באיזו משרה רמה באיזה ברזיל או משהו, ולא ראו אותו יותר בכפר.

לגבי הבן של המדאם אוטובורו, את ההישגים שלו בלימודים אפשר לסכם הכי טוב אם נאמר רק שמידת הנזק שהוא גרם לרכוש בית הספר אינו עד כדי כך גרוע כפי שאומרים. מתנותיו המולדות היו טמונות דווקא בתחום אחר לחלוטין: הוא גדל להיות השחקן החזק ביותר והמוכשר ביותר של משחק ה"גָ'אי-אָלַי" שאי פעם קם ויצא מהכפר שלנו. ובזה בלבד יש דיי הרבה לכשעצמו, כי הכפר שלנו הוא זה שנתן לעולם את השחקן האגדי אנדוני אליסאלדה, שהביס את כולם בשנים 1873 – 1881 עד שחטף מכה מכדור בראשו בעוצמה כזאת שהשיבה לו את תמימותו, שכן כה אהוב היה על אלוהים, עד כי לעד חסך ממנו יצרים שמסיתים מדרך הישר. אחרי שאוטובורו הצעיר בנה לעצמו שם בקבוצה הקהילתית שלנו, הוא המשיך ושיחק בביון, ושם הוא נבחר לקבוצה שיצאה לסיבוב משחקים בספרד ובדרום אמריקה. הם הביסו את כולם וגרמו לנו בשיברואה לזהור מלחי ללחי מרוב גאווה. אמנם ככל שהבחור נעשה יותר ויותר מפורסם בענף הספורט המאוד אצילי הזה, הוא גם כמובן שיחק יותר ויותר רחוק מהכפר שלנו ומאימא שלו הגאה, שתמיד שמרה עיתונים עם תצלומים שלו ומילות שבח שנכתבו עליו. ליתר ביטחון, היא שמרה את כל העיתון כולו, שחס וחלילה לא תחתוך את החלק הלא נכון מתוכו, כי, כמו השכנה שלה, גם היא לא נחשפה לאותה הסכנה שאורבת לאלמנה פשוטה ביכולת הקריאה והכתיבה. כשהבן שיחק בדרום אמריקה הציעו לו אוצרות ממש כדי שישחק באיזה ארגנטינה או משהו. פעמיים הוא שלח אל אימו צילומים שלו בזמן משחק, ופעם אחת שלח לה גם כרית נהדרת עשויה משי צבעוני עליו ציור של אישה יפה (וגם די לא צנועה) עם המילים "ברכות מבואנוס איירס." בגב הכרית נרקמה המילה "אימא" והכומר הסביר לנו שהכוונה היא או למדאם אוטובורו או לבתולה מריה. בכל מקרה עצם המחשבה היתה יפה. אחרי מעשה נדיבות זה של רוחב לב, לא שמעו יותר בכפר מהבן.

במסלול חיים רגיל, שתי האלמנות היו וודאי מכלות את תכולת חייהן בגינות שלהן, מרעיפות שם את הדאגה ואת החיבה שהבעלים כבר לא הזדקקו להן ושהילדים כבר לא חפצו בהן. החיים היו עוברים עליהן בביקורים סדירים במיסת הבוקר, עטופות בצעיפים שחורים, בטוחות בלי כל צל של ספק שהאדיקות שלהן לא תותיר אותן ללא גמול. לאט לאט הן היו חומקות מתשומת הלב של הכפר, כפי שראוי שיקרה לנשים זקנות שכמותן. אבל, לא זאת צפן הגורל לאלמנה אטצ'ווריגראי או למדאם אוטובורו…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
שלכם, ריקי רביצקי