עץ התפוח – פרק V: קרב עץ התפוחים

זהו פרק V: קרב עץ התפוחים, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלה, פרק II: השיכור וביש המזל, פרק III: אמהות ובנים, פרק IV: ביס מאותו התפוח)

… בגלל שהעץ עמד בדיוק על הגבול בין שני הגנים (ובאמת, חומת האבן המפרידה נגעה בעץ משני צדדיו והוא צמח בתוכה רכוס כאבזם), השתיים חלקו את התפוחים ביניהן, אבל כל אחת קטפה רק מהענפים שנתלו מעל האדמה שלה. כדי שלא להתפס כקטנונית בעודה מתעלמת באופן בולט לעין במיוחד מהנוכחות של השניה, כל אישה קטפה את הפרי ביום אחר, למרות שזה היה מעצבן עד כדי חריקת שיניים ממש, לתכנן במשך שבועות קטיף לבוקר מסוים ואז לראות דרך החלון שהשכנה הבלה הזאתי כבר קוטפת בעצמה דווקא באותו היום! שלא נדבר על זה שללא ספק זבלה בטוח היה מציע למישהי מסויימת להתחתן איתו אילולא הייתה מישהי אחרת כל הזמן הולכת וכופה את עצמה עליו בשערורייתיות שכזאת!

בכל שנה, מקור למתיחות רבה היה הגורל של התפוחים שצמחו על הענפים השנויים במחלוקת, אלה שבדיוק מעל חומת ההפרדה. אף אחת מהשתים לא העזה להסתכן ולקטוף תפוח שלא ניתלה במובהקות מעל האדמה שלה ולתת לשניה את ההזדמנות למתג אותה כגנבת אצל הכובסות. מהסיבה הזאת, הן היו חייבות להמתין ולחכות עד שהאל, מחופש לכוח הגרביטציה, יפתור בשבילן את העניין, בכל סוף עונה, כשהוא גרם לתפוחים ליפול או לצד האחד או לצד השני של החומה. היו שנים שבהן השטן, מחופש למשב רוח חזקה, היה מחולל ריב כזה כי גרם לרוב התפוחים השנויים במחלוקת ליפול דווקא לגן האחד ולא לגן השני. ובכל שנה מספר קורע-לב של תפוחים נפלו הישר על החומה עצמה, סופם להירקב לאיטם על גבי אבני שטח ההפקר ותחת מבטן המתאבל של הנשים, מבכות את הבזבוז הנוראי שנגרם בגלל שההיא, הנועצת-סכינים-בגב הזאתי, הרכלנית הזקנה של— שאלוהים יסלח לה.

…למרות שהאנושות לעולם לא!

וכך קרה והאופה מהישוב הסמוך ליק, שנסע ברכבו מכפר לכפר וציפצף להוציא אליו את הלקוחות, היה בעל תביעת עין טובה לקצירת רווחים, כמו כל אותם נושכי-מטבעות ליקואזים. הוא ידע שאין מי שלא אוהב תפוח דמו-של-ישו נדיר, ובוודאי יהיו כמה שירצו לקנותו… במחיר הוגן, כמובן. מודע לתחרות בין שתי האלמנות, האופה נקט משנה זהירות והציע לכל אחת בנפרד הזדמנות לעשות קצת כסף מהצד. לאחר משא ומתן ארוך וצפוף, הוא ארגן לקנות חמש סלסילות של תפוחים מכל אחת.

מוקדם בבוקר למחרת, האלמנה אטצ'ווריגראי עלתה אל עבר העץ, על הזרוע שלה תלויות חמש סלסילות. היא התכוונה להספיק ולמלא את הסלסלות לפני ש— מה זה? מדאם אוטובורו בצד השני של חומת האבן, ממלאה סלסילות בפרי הטוב והעגלגל. בסיטואציה רגילה, האלמנה לעולם לא הייתה קוטפת באותו זמן עם השכנה התאוותנית הזאתי, אבל האופה מליק אמור היה להגיע אחר הצהריים לאסוף את התפוחים שלו. אז היא ניגשה למלאכה, רוטנת. תוך זמן קצר התברר לה שזה בלתי אפשרי למלא את כל חמש הסלסילות, כי השנה התפוחים, למרות שהיו גדולים מאוד ויפים, לא צמחו בשפע כמו תמיד (ככה עושה האל בצדקתו האין סופית, נותן ביד אחת בעודו לוקח בשנייה). אחרי שהיא קטפה את כל התפוחים מהענפים האלו, אשר ללא ספק היו תלויים מעל הגן שלה, נתברר לאלמנה אטצ'ווריגראי שצלח בידה למלא רק ארבע סלסילות. וזה, אם תגדירו בצורה מאוד ליבראלית מהי סלסילת תפוחים "מלאה". מבט חטוף מעבר לחומת האבן הראה שמדאם אוטובורו במצב דומה: הענפים שלה כבר עירומים, אבל אחת הסלסילות שלה עדיין ריקה. ומה שנחשב אצלה לסלסלה "מלאה" זה סלסילה שאיננה ריקה לחלוטין! באותו הרגע ממש, לתדהמתה של האלמנה אטצ'ווריגראי, השכנה שלה נשענה מעל לחומה ובפניה מבט בוחן, מעריכה מחדש מי מבין כל הענפים מעל שטח ההפקר הוא, בשיקול דעת חוזר, בהן-צדק דווקא כן מעל האדמה שלה. עיניה של האלמנה נפערו לעיגולים ענקיים בחוסר אמונה, והחמה בערה בה! חמדנית זקנה קנאית של האוטובורו הזאתי, שוקלת לה לשבור את הסכם-הכבוד שאין מדברים בו המאפשר לחלוק את עץ התפוחים! אז היא עשתה צעד אחד קדימה, כמו למנוע את רשעותה הנוראית של השכנה, על ידי זה שתקטוף אף היא תפוחים שהם בהן-צדק בצד שלה של הענף השנוי במחלוקת. "מה?!" שרקה מדאם אוטובורו מבין שפתיה. "חטפנית מעצבנת של אטצ'ווריגראי רוצה לשחק ככה, הא? עוד נראה!" והיא נתפנתה כולה לקטוף במרץ רב את כל אותם התפוחים, שעד לאותו הרגע היו שנויים במחלוקת ועכשיו הסתברו לחלוטין  שהם שלה, לפי דין הגנה עצמית— שלא נדבר על נקמה.

בחמת זעם שתיהן קטפו משני צידיו המנוגדים של אותו הענף, אבל אז, במקרה, מדאם אוטובורו…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח

שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק IV: ביס מאותו התפוח

זהו פרק IV: ביס מאותו התפוח, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלה, פרק II: השיכור וביש המזל, פרק III: אמהות ובנים)

… במסלול חיים רגיל, שתי האלמנות היו וודאי מכלות את תכולת חייהן בגינות שלהן, מרעיפות שם את הדאגה ואת החיבה שהבעלים כבר לא הזדקקו להן ושהילדים כבר לא חפצו בהן. החיים היו עוברים על השתיים בביקורים סדירים במיסת הבוקר, עטופות בצעיפים שחורים, בטוחות בלי כל צל של ספק שהאדיקות שלהן לא תותיר אותן ללא גמול. לאט לאט הן היו חומקות מתשומת הלב של הכפר, כפי שראוי שיקרה לזקנות שכמותן. אבל, לא זאת צפן הגורל לאלמנה אטצ'ווריגראי או למדאם אוטובורו. היריבות שהלכה והתעצמה בין שתיהן השאירה אותן במוקד העין הצרה והלשון הרחבה של אנשי הכפר. בתחילה, היריבות הזאת התבטאה רק בהצצה קצרה מעבר לחומת האבן המשותפת, הישר לתוך הגן של האישה השנייה, במבט חטוף מלווה במלמולים אורכים של תנחומים וגם של קריאות עידוד לקראת השנה הבאה. עם השנים, טיפות החומצה הסכריניות האלו התפתחו לשבחים וביטויי סימפטיה ססגוניים, שכל אישה היתה מפזרת סביבה במהלך סידורי הבוקר שלה בשוק:

מדאם אוטובורו הייתה מהללת את השכנה שלה ומתארת אותה כאישה קדושה ממש, שכן היא הצליחה לסבול בעל שכזה, שתיין ומוזנח. זאת אומרת בעצם, אם השיכור העלוב הזה לא היה כזה שתוי מלכתחילא ביום ההוא שהכירו, אז הוא וודאי לא היה… אה, נו למה להעלות את העניין הזה עכשיו, אחרי כל השנים האלה?

והאלמנה אטצ'ווריגראי הייתה משחררת אנחה קורעת לב על חוסר המזל של השכנה שלה, כי הרי היה לה בעל עם מזל רע. כן, אכן האיש המסכן היה חסר מזל ממש בהכל, אבל הכי הרבה אתרע מזלו בכך שחי עם אישה ש… אבל מספיק עם זה! הוא כבר מת עכשיו, וסובל לו עונש הרבה יותר גרוע!

…אם זה אפשרי בכלל.

מה שהיה באמת גורם למדאם אוטובורו לקמט  את שפתיה בבוז, היה האופן שבו אנשים מסוימים מביאים איתם איזה ספר מטופש לכביסה בכל יום שלישי, ומתבוננים בספר הזה, ומשחקים בספר הזה, ונאנחים על הספר הזה עד שכולם שם חייבים לשאול על הספר מתוך נימוס, ואז לקבל שטף כזה של שטויות במיץ עגבניות, על המוח הגאוני של איזה חלשלוש אבו-ארבע שלא היה מסוגל בכלל לתפוס כדור במטקה שלו, גם אם חייו היו תלויים בזה, אחד כזה שלא היה לו שום שמץ של הגינות לשלוח לאימא שלו המסכנה איזה משהו קטן, קטנקטן, לראש השנה! היא, שנשארה עירה לילות שלמים כדי להציל את החיים של הננס הכחוש הזה כשהוא היה חולה.

…מה שדרך אגב קרה לעיתים די תכופות, מאוד.

ואם היה בעולם הזה דבר אחד ויחידי שהיה גורם לאלמנה אטצ'ווריגראי לגלגל עיניים בזעם, זה היה הדרך שבה אנשים מסוימים סוחבים איתם תמיד איזו כרית ישנה ומרוטה, דוחפים אותה מתחת לאף של כולם, עד שאתה חייב לשאול מה זה לעזאזל. ואז הם מרוקנים עליך עגלה שלמה של קשקשת, על איזה כוח ומהירות של סתם קרש-במקום-שכל בור בהמי שאין לו אפילו את הנימוס המינימאלי לשלוח לאימא שלו מתנה סימבולית, פסיק של תשומת לב, ביום הקדושים שלה. היא, שסחבה את החיה המגודלת הזאת מתחת לליבה במשך תשעה חודשים!

…זאת אומרת שבעה.

העונות זרמו לשנים. כביש סלול חדר לעמק שלנו, והאלחוטי השמיע לנו קולות מפריז, זורע סביבו את ערכי העיר הגדולה וטומן את תשוקותיה בלבבות צעירי הכפר שלנו. ישנו פתגם באסקי חכם ועתיק האומר: כשהנעוּרים נעלמים להם, אתה נעשה יותר מבוגר. וכך זה היה עם שתי הנשים. בהתחלה בגניבה, ואחר כך במרוצה מבהילה, מה שנדמה היה כערימה בלתי נדלית של ימי המחר, נעלם בסבך מעורפל של ימי האתמול. אבל הן המשיכו לעבוד ולטפח את הגנים שלהן, ולקצור שם את יבול הירקות הטוב ביותר (או השני הטוב ביותר) בכפר, תוך שהן משחיזות ומשכללות את עוקץ היריבות ביניהן, כמובן בעידודם הלא מבוטל של השכנים מסביב, שהיו משועשעים למדי מארס ההצלפות.

עד שקרה מקרה, ושלוות הכפר שלנו הופרה ב"קרב עץ התפוחים". העץ המודבר היה אמנם עתיק ומצולק מאוד, אבל ענפיו העניקו שפע של יבול פרי פריך ועסיסי, מהסוג שבשרו מנוקד בסימנים קטנים אדומים, הנקרא תפוח דמו-של-המושיע. כבר לא רואים היום תפוחי דמו-של-המושיע, אבל מי שזוכר אותם מאוד לטובה הם זקני הכפר, אלה שלעולם לא מתעייפים מלחזור ולספר לדור הצעיר שכל מה שמודרני הוא בכלל מאוד נחות בהשוואה לדברים המופלאים של פעם: החגיגות בכפר, מזג-האוויר, ההתנהגות של הילדים.

…אפילו התפוחים, ישמור האל!

בגלל שהעץ עמד בדיוק על הגבול בין שני הגנים (ובאמת, חומת האבן המפרידה נגעה בעץ משני צדדיו והוא צמח בתוכה רכוס כאבזם), השתיים חלקו את התפוחים ביניהן, אבל כל אחת…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים

שלכם, ריקי רביצקי