עץ התפוח – פרק VI: ואז זבלה חד-הרגל….

זהו פרק VI: ואז זבלה חד הרגל…, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלהפרק II: השיכור וביש המזל,פרק III: אמהות ובניםפרק IV: ביס מאותו התפוח, פרק V: קרב עץ התפוחים)

… בחמת זעם שתיהן קטפו משני צידיו המנוגדים של אותו הענף, אבל אז, במקרה, מדאם אוטובורו משכה מעט את הענף לכיוון שלה, רק שבדיוק באותו הרגע היריבה שלה הושיטה גם היא יד לקטוף איזה תפוח.

"מה זה?!" נשפה בין שיניה האלמנה אטצ'ווריגראי. "ובכן, שתיים יכולות לשחק במשחק הזה! ואחת עוד יותר טוב מהשנייה!" היא אחזה בענף בעוף עם יד אחת לייצב אותו, וביד החופשייה המשיכה בפראות רבה לקטוף תפוחים, מהר מהר.

"שאלוהיםיהיהעדיייי" שרקה גברת אוטובורו, "האם המכשפה-בלי-בושה הזאת מוכנה לתלוש את כל הענפים מהעץ הזה רק כדי לספק את התאוות שלה?" והיא משכה בזריזות את הענף חזרה לצד שלה, אבל בטעות איתו גם את האלמנה השניה שאחזה בענף מצידה, ולהפתעתה מצאה את עצמה ככה נגררת ישר לאמצע חומת האבן המפרידה.

"אי-יי!" צווחה האלמנה. "אז הפוטה החצופה הזאת רוצה לשחק מלוכלך, אה?" והיא שלחה יד להחזיר את הענף לצד שלה, כשבדיוק מדאם אוטובורו סיימה לקטוף את התפוח האחרון שעליו, וכשתפוח זה נתלש מהעץ, הענף השתחרר בפתאומיות, נמתח חזרה למקומו והיכה בחוזקה בחזה המאוד שופע של האלמנה ההמומה. היא עפה אחורה, והתגלגלה בכבדות עד שמחצה בישבנה את ערוגת הכרישה היקרה שלה.

עכשיו כבר באמת לא היה זמן יותר לתת לכעס לעלות ולבעבע, או לתת דרור למילים שיתארו את העלבון שלה מול כל בני הכפר שלנו שהתאספו מהר לאורך השביל כולו כדי לצפות במחזה – השכנה התקדמה ועברה לקטוף בענף "מחלוקת" אחר, הפעם בצידו המרוחק של העץ. האלמנה אטצ'ווריגראי קמה על רגליה באמצע הערוגה בין קרשות מחוצות, מלמלה וסילקה את הבוץ שדבק באחוריה, חזרה אל זירת הקרב, וגמרה בדעתה להשיב מכת נגד הגונה כהחזר להתפרצות המבישה הזאת כלפיה. בקריאות של גנאי ושל כל עלבון אפשרי אחר שבמשך שנות יריבות רבות נאגר בתוך המוח ומילא את כל חדרי הלב, השתיים לפתו את התפוחים, תלשו אותם מהענפים, העמיסו בסלסלות, וכל הזמן המשיכו וקישטו את האויר בתיאור המוניטין של השניה, עם השמצות ובביטויים ביולוגיים מפורטים כאלה שבמיוחד לשמם כנראה נועדה השפה הבאסקית, אם לא הייתה זאת השפה שהומצאה בגן העדן לשימושם של המלאכים.

היה רגע אחד ששתיהן הושיטה יחד יד אל אותו התפוח, והן נגעו קצת זו בזו, ואז כל אחת זעקה עד לב השמים ונסוגה כאילו היה המגע מחלל. רותחת מזעם עדיין על הערמומיות שבה עזבה קודם לכן המדאם אוטובורו את הענף לכיוונה, האלמנה אטצ'ווריגראי החליטה להשיב על העלבון, אבל ברוך: היא שמה את כל כובד משקלה על הענף, כופפה אותו אל הצד שלה כדי שכשהמדאם אוטובורו תושיט את היד שלה מצידה הרחק אל הפרי, ואז היא תכננה לשחרר אותו שיעוף לו חזרה אליה ויתן לה—

— הענף נשבר. והאלמנה מצאה את עצמה שוב רובצת בתוך הכרישה שלה.

שאגות וקריאות הקהל האדימו את לחייה מזעם ומבוכה. היא ישבה שם יורקת אל עבר מדאם אוטובורו תיאורים של אופי ושושלת ומנהגים ושאיפות ומראות. והשנייה, שטופת העלבונות, גילתה שהסלסילה האחרונה שלה לא התמלאה מספיק, אבל גם שהענף היחיד שנותר עם התפוחים שבור ומונח הרחק מהישג ידה, בתוך הגן של שכנתה. היא הרימה את ידיה אל על, וקראה לאלוהים להיות עד לשוד הזה! לפריצות הזאת! לפיראטיות הזאת! והיא מיד הצטלבה והתחננה לאימא מריה שתשים את הידיים על האוזנים של ישו התינוק הרך, שלא יפגע חס וחלילה מהגסויות האלה שלא הפסיקו לזרום מהפה המלוכלך של הנפשעת, הגסה, העלובה הזאתי, האטצ'ווריגראי!

תאור שאילץ את האלמנה להגיב במחוות יד קלה.

מחוות יד קלה שחייבה את מדאם אוטובורו להשליך חופן בוץ.

פגיעה שהכריחה כמה מאנשי הכפר למהר לחומה כדי למנוע שנזק גופני ממשי יהרוס את ההנאה הצרופה שהבידור הזה העניק לנו עד כה.

במערכה האחרונה של קרב עץ התפוחים, האלמנה אטצ'ווריגראי היא זאת שמילאה בדיוק את הסלסילה החמישית שלה בשארית התפוחים. המדאם אוטובורו נאלצה להתמקח כל כך, עד שהאופה הליקואזי, קמוץ האגרופים, נאות לקבל גם ממנה את כל הסלסילות, גם את החסרה. הוא נאנח בקול ובגרון חנוק תיאר את הגורל הוודאי שבטח צפוי לילדים שלו למות עניים בבית יתומים. יחד עם זאת, הרבה מבני הכפר הכתירו דווקא את המדאם אוטובורו מנצחת, כי, אחרי הכול, זה לא היה הישבן הרחב שלה שפעמיים מצא את עצמו בתוך ערוגת הכרישה שלה עצמה.

במשך השבועות הבאים, בכל פעם ששאלו בשוק על הקרב (תמיד במבט תמים ובקולות גרגור של חמלה), המדאם אוטובורו איימה לנקוט בהליכים משפטיים נגד אותה צ'חצ'חית איומה שפגעה בעץ שלה! והאלמנה אטצ'ווריגראי שיתפה את כולנו בחשדות שלה לגבי מה שוודאי המדאם אוטובורו הציעה לאופה כפיצוי על התפוחים שהיו חסרים לה; למרות שלפי דעתה, המצרך הזה לא ממש היה שווה משהו גם בימים ההם הצעירים והרעננים שלה, ובטח האופה הסכים רק מפני שהוא רוצה להפחית את הזמן שלו בגיהנום כיף-הקלע, על ידי הטלת סבל נוראי על הגוף.

במהלך השנה, הן המשיכו ללחום את היריבות שלהן בשדה הקרב הגני, כל אחת עובדת לה מעלות השחר ועד שקיעת החמה כדי להניב ירקות שהפכו לגאווה של הכפר וגם למצוקת כל הגננים האחרים. העבודה שלהן באוויר הפתוח שמרה על גופן בריא וגמיש, והשבחים שזכו להם מפי העוברים והשבים החיו את רוחן, בפרט התשבוחות שנשתמעו כהשוואה מפחיתה כלפי היבול של האישה השנייה.

ואז, ביום סתווי קר ורטוב, זבלה-חד-הרגל…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח
פרק V: קרב עץ התפוחים

שלכם, ריקי רביצקי