עץ התפוח – פרק VII: איפה האטצ'ווריגראי הזאתי

זהו פרק VII: איפה האטצ'ווריגראי הזאתי, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלהפרק II: השיכור וביש המזל,פרק III: אמהות ובניםפרק IV: ביס מאותו התפוחפרק V: קרב עץ התפוחים, פרק VI: ואז זבלה חד הרגל)

…ואז, ביום סתווי קר ורטוב, זבלה חד-הרגל מת. לא ממשהו מיוחד; פשוט אזלו אצלו החיים, כפי שיקרה וודאי לכולנו ביום מהימים. לזבלה לא היתה משפחה, אבל בכל זאת הוא היה אחד משלנו, וכולם הגיעו לטקס הקבורה שלו ועמדו בגשם השוטף בשקט בזמן שהכומר ניצל היטב את ההזדמנות להבטיח לכולנו שהמוות הוא מנת חלקנו כולנו ובלתי נמנע ממש, ולכן כדאי שנתחיל להתכונן לקראתו, בעיקר מי מאיתנו, אנשים מאוד מסוימים שהוא יכול למנות אותם בשמם (אבל הוא לא יעשה זאת כדי לא להכתים בהאשמות את האירוע הזה של זבלה, אפילו שהן מאוד מוצדקות!) כולנו עזבנו את בית העלמין, הגברות לבתים ולעבודה, והגברים לקפה/בר של ראש הכפר, לאיזה כוסית קטנה לזכרו של זבלה.

… אולי שתים.

רק המדאם אוטובורו והאלמנה אטצ'ווריגראי נשארו בחצר הכנסייה. הן עמדו בגשם משני הצדדים של צלקת האדמה הטריה, כשמבטן מושפל מטה אל צרור הפרחים שכל אחת החזיקה באצבעות מיובלות מעבודה. הן עמדו שם במשך שעה… שעתיים… ולמרות שצעיפה של כל אחת נרטב כהוגן בגשם והן סגרו את השיניים חזק שלא ינקשו בקור, אף אחת לא הייתה מוכנה להיות זאת שעוזבת ראשונה את בית העלמין, כי בכך היא תוותר על התפקיד של האבלה-הראשית ותכריז בעצם את השניה כבעלת זכות הצער הגדולה יותר.

החצאיות הרטובות הגדולות והשחורות שלהן הפכו כבדות מכדי להתנופף ברוח שנשבה כעת, והטילה את הגשם באלכסון על הקבר. אבל, עדיין, שתיהן לא היו מוכנות למסור את המקום לרשותה של השנייה, זאת שזבלה הגברבר יפה-התואר ממש לא סבל בכלל. זה יהיה פשוט עלבון לזכרו.

… שלא נדבר על הטעם שלו.

לבסוף, יצא הכומר בצעדים זריזים מהבית שלו שבצד הכנסיה, ישנוני למדי ומתלונן בקול על כך שנאלץ לקרוע את עצמו מתוך מדיטציה עמוקה רק בגלל איזה שתי זקנות עקשניות. הוא נעמד בראש הקבר, הרוח פורעת  את המטריה הגדולה והשחורה שהחזיק, ובכעס ציווה על השתיים לבוא איתו. מיד! אז, רק כי זה ממש היה חצוף שלא לציית לשליחו של האל, בפרט כשהוא עומד ככה במקרה בבית קברות, הן נתנו לכומר להוביל אותן בחזרה הביתה, כמובן לא לפני שכל אחת ניסתה בתורה להתעכב שם עוד איזה רגע יותר מהשניה. ואז הן הלכו הביתה, כל אחת מצידו האחר של הכומר, כל אישה עם כתף אחת מוגנת תחת המטריה וכתף שנייה נרטבת עוד מהגשם שזלף בשוליה. ומבלי להוציא הגה, הן נפרדו מהכומר במורד כל גן וצעדו במעלה השבילים שלהן, כל אחת לביתה שלה.

הבוקר שלמחרת הפציע באור שמש קריר ושברירי המאותת על סוף הסתיו. המדאם אוטובורו ידעה שבקרוב יגיע זמן קטיף התפוחים שהניבו השנה בשפע, גם אם הם קטנים ופחות מתוקים מתמיד. (האם הצדק שמרעיף עלינו האל אינו מגלה עצמו בכל?) בעודה ממלאה צנצנות בממרח פיאמנטה, היא הציצה לה מדי פעם מבעד לחלון המטבח לראות אולי האטצ'ווריגראי התאוותנית הזאת כבר פושטת על העץ. אבל האלמנה לא יצאה מהבית כל אותו היום. המדאם אוטובורו השתוממה: איזה מן משחק משחקת לה המכשפה הזקנה הזאת. או-וו, רגע, רגע! היא מעמידה פנים של מוכת אבל כה כבד מכדי לצאת ולבצע את משימות הגן? האם זאת הדרך הערמומית שלה לרמוז שהיא בעלת הסיבה הגדולה ביותר להתאבל על זבלה הצעיר, זה שבכלל לא שם עליה קצוץ? איזה תכסיס נאלח!

למחרת אחרי המיסה, הכומר שאל את המדאם אוטובורו מדוע השכנה שלה לא הגיעה לדרשה. היא ענתה שהיא עצמה דיי בטוחה שהיא ממש לא יודעת. אולי ההיא החליטה לה לא להגיע יותר למיסה כי היא הבינה שגם אם הרחמים של האל הם אין-סופיים, הם לא עד כדי כך אין-סופיים, כדי להציל אנשים מסוימים שכל הזמן מפגינים את האבל המאולץ שלהם! אותו סוג של אנשים שתמיד מסתובבים עם איזה ספר עבה שנכתב על ידי בנים מעוקמי-רגלים וחלשלושים כאלה, שלא מסוגלים לזרוק כדור כמוש'צריך! לא, אפילו אם ישו הילד בכבודו ובעצמו היה מתחנן בפניהם לשחק איתו! הכומר נענע את ראשו ונאנח, מצטער ששאל בכלל.

בשעות אחר הצהריים של אותו היום, המדאם אוטובורו הרימה את ראשה מעבודת תיחוח וכיסוי האדמה לקראת החורף, והנה היא רואה את הכומר מהדס לו בממלכתיות במעלה השביל של האלמנה. לא עברו יותר משתי דקות, והוא יצא מהבית עם ערשת עצובה ומצח מקומט. המדאם אוטובורו קראה אליו מעבר לחומה, לדעת מיד מה פשר כל המשחק הזה של הזקנה האלמנה האטצ'ווריגראי. הכומר הרים את החצאיות שלו כדי שלא תתמלאו בוץ, פילס את דרכו אליה, ואמר בטון ענוג ורוטט שבדרך כלל משמש אותו לדיונים בנושא של מימון גג חדש לכנסיה, "השכנה שלך נקראה לדין," ….

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח
פרק V: קרב עץ התפוחים
פרק VI: ואז זבלה חד-הרגל…

שלכם, ריקי רביצקי