עץ התפוח – פרק VI: ואז זבלה חד-הרגל….

זהו פרק VI: ואז זבלה חד הרגל…, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלהפרק II: השיכור וביש המזל,פרק III: אמהות ובניםפרק IV: ביס מאותו התפוח, פרק V: קרב עץ התפוחים)

… בחמת זעם שתיהן קטפו משני צידיו המנוגדים של אותו הענף, אבל אז, במקרה, מדאם אוטובורו משכה מעט את הענף לכיוון שלה, רק שבדיוק באותו הרגע היריבה שלה הושיטה גם היא יד לקטוף איזה תפוח.

"מה זה?!" נשפה בין שיניה האלמנה אטצ'ווריגראי. "ובכן, שתיים יכולות לשחק במשחק הזה! ואחת עוד יותר טוב מהשנייה!" היא אחזה בענף בעוף עם יד אחת לייצב אותו, וביד החופשייה המשיכה בפראות רבה לקטוף תפוחים, מהר מהר.

"שאלוהיםיהיהעדיייי" שרקה גברת אוטובורו, "האם המכשפה-בלי-בושה הזאת מוכנה לתלוש את כל הענפים מהעץ הזה רק כדי לספק את התאוות שלה?" והיא משכה בזריזות את הענף חזרה לצד שלה, אבל בטעות איתו גם את האלמנה השניה שאחזה בענף מצידה, ולהפתעתה מצאה את עצמה ככה נגררת ישר לאמצע חומת האבן המפרידה.

"אי-יי!" צווחה האלמנה. "אז הפוטה החצופה הזאת רוצה לשחק מלוכלך, אה?" והיא שלחה יד להחזיר את הענף לצד שלה, כשבדיוק מדאם אוטובורו סיימה לקטוף את התפוח האחרון שעליו, וכשתפוח זה נתלש מהעץ, הענף השתחרר בפתאומיות, נמתח חזרה למקומו והיכה בחוזקה בחזה המאוד שופע של האלמנה ההמומה. היא עפה אחורה, והתגלגלה בכבדות עד שמחצה בישבנה את ערוגת הכרישה היקרה שלה.

עכשיו כבר באמת לא היה זמן יותר לתת לכעס לעלות ולבעבע, או לתת דרור למילים שיתארו את העלבון שלה מול כל בני הכפר שלנו שהתאספו מהר לאורך השביל כולו כדי לצפות במחזה – השכנה התקדמה ועברה לקטוף בענף "מחלוקת" אחר, הפעם בצידו המרוחק של העץ. האלמנה אטצ'ווריגראי קמה על רגליה באמצע הערוגה בין קרשות מחוצות, מלמלה וסילקה את הבוץ שדבק באחוריה, חזרה אל זירת הקרב, וגמרה בדעתה להשיב מכת נגד הגונה כהחזר להתפרצות המבישה הזאת כלפיה. בקריאות של גנאי ושל כל עלבון אפשרי אחר שבמשך שנות יריבות רבות נאגר בתוך המוח ומילא את כל חדרי הלב, השתיים לפתו את התפוחים, תלשו אותם מהענפים, העמיסו בסלסלות, וכל הזמן המשיכו וקישטו את האויר בתיאור המוניטין של השניה, עם השמצות ובביטויים ביולוגיים מפורטים כאלה שבמיוחד לשמם כנראה נועדה השפה הבאסקית, אם לא הייתה זאת השפה שהומצאה בגן העדן לשימושם של המלאכים.

היה רגע אחד ששתיהן הושיטה יחד יד אל אותו התפוח, והן נגעו קצת זו בזו, ואז כל אחת זעקה עד לב השמים ונסוגה כאילו היה המגע מחלל. רותחת מזעם עדיין על הערמומיות שבה עזבה קודם לכן המדאם אוטובורו את הענף לכיוונה, האלמנה אטצ'ווריגראי החליטה להשיב על העלבון, אבל ברוך: היא שמה את כל כובד משקלה על הענף, כופפה אותו אל הצד שלה כדי שכשהמדאם אוטובורו תושיט את היד שלה מצידה הרחק אל הפרי, ואז היא תכננה לשחרר אותו שיעוף לו חזרה אליה ויתן לה—

— הענף נשבר. והאלמנה מצאה את עצמה שוב רובצת בתוך הכרישה שלה.

שאגות וקריאות הקהל האדימו את לחייה מזעם ומבוכה. היא ישבה שם יורקת אל עבר מדאם אוטובורו תיאורים של אופי ושושלת ומנהגים ושאיפות ומראות. והשנייה, שטופת העלבונות, גילתה שהסלסילה האחרונה שלה לא התמלאה מספיק, אבל גם שהענף היחיד שנותר עם התפוחים שבור ומונח הרחק מהישג ידה, בתוך הגן של שכנתה. היא הרימה את ידיה אל על, וקראה לאלוהים להיות עד לשוד הזה! לפריצות הזאת! לפיראטיות הזאת! והיא מיד הצטלבה והתחננה לאימא מריה שתשים את הידיים על האוזנים של ישו התינוק הרך, שלא יפגע חס וחלילה מהגסויות האלה שלא הפסיקו לזרום מהפה המלוכלך של הנפשעת, הגסה, העלובה הזאתי, האטצ'ווריגראי!

תאור שאילץ את האלמנה להגיב במחוות יד קלה.

מחוות יד קלה שחייבה את מדאם אוטובורו להשליך חופן בוץ.

פגיעה שהכריחה כמה מאנשי הכפר למהר לחומה כדי למנוע שנזק גופני ממשי יהרוס את ההנאה הצרופה שהבידור הזה העניק לנו עד כה.

במערכה האחרונה של קרב עץ התפוחים, האלמנה אטצ'ווריגראי היא זאת שמילאה בדיוק את הסלסילה החמישית שלה בשארית התפוחים. המדאם אוטובורו נאלצה להתמקח כל כך, עד שהאופה הליקואזי, קמוץ האגרופים, נאות לקבל גם ממנה את כל הסלסילות, גם את החסרה. הוא נאנח בקול ובגרון חנוק תיאר את הגורל הוודאי שבטח צפוי לילדים שלו למות עניים בבית יתומים. יחד עם זאת, הרבה מבני הכפר הכתירו דווקא את המדאם אוטובורו מנצחת, כי, אחרי הכול, זה לא היה הישבן הרחב שלה שפעמיים מצא את עצמו בתוך ערוגת הכרישה שלה עצמה.

במשך השבועות הבאים, בכל פעם ששאלו בשוק על הקרב (תמיד במבט תמים ובקולות גרגור של חמלה), המדאם אוטובורו איימה לנקוט בהליכים משפטיים נגד אותה צ'חצ'חית איומה שפגעה בעץ שלה! והאלמנה אטצ'ווריגראי שיתפה את כולנו בחשדות שלה לגבי מה שוודאי המדאם אוטובורו הציעה לאופה כפיצוי על התפוחים שהיו חסרים לה; למרות שלפי דעתה, המצרך הזה לא ממש היה שווה משהו גם בימים ההם הצעירים והרעננים שלה, ובטח האופה הסכים רק מפני שהוא רוצה להפחית את הזמן שלו בגיהנום כיף-הקלע, על ידי הטלת סבל נוראי על הגוף.

במהלך השנה, הן המשיכו ללחום את היריבות שלהן בשדה הקרב הגני, כל אחת עובדת לה מעלות השחר ועד שקיעת החמה כדי להניב ירקות שהפכו לגאווה של הכפר וגם למצוקת כל הגננים האחרים. העבודה שלהן באוויר הפתוח שמרה על גופן בריא וגמיש, והשבחים שזכו להם מפי העוברים והשבים החיו את רוחן, בפרט התשבוחות שנשתמעו כהשוואה מפחיתה כלפי היבול של האישה השנייה.

ואז, ביום סתווי קר ורטוב, זבלה-חד-הרגל…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח
פרק V: קרב עץ התפוחים

שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק V: קרב עץ התפוחים

זהו פרק V: קרב עץ התפוחים, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלה, פרק II: השיכור וביש המזל, פרק III: אמהות ובנים, פרק IV: ביס מאותו התפוח)

… בגלל שהעץ עמד בדיוק על הגבול בין שני הגנים (ובאמת, חומת האבן המפרידה נגעה בעץ משני צדדיו והוא צמח בתוכה רכוס כאבזם), השתיים חלקו את התפוחים ביניהן, אבל כל אחת קטפה רק מהענפים שנתלו מעל האדמה שלה. כדי שלא להתפס כקטנונית בעודה מתעלמת באופן בולט לעין במיוחד מהנוכחות של השניה, כל אישה קטפה את הפרי ביום אחר, למרות שזה היה מעצבן עד כדי חריקת שיניים ממש, לתכנן במשך שבועות קטיף לבוקר מסוים ואז לראות דרך החלון שהשכנה הבלה הזאתי כבר קוטפת בעצמה דווקא באותו היום! שלא נדבר על זה שללא ספק זבלה בטוח היה מציע למישהי מסויימת להתחתן איתו אילולא הייתה מישהי אחרת כל הזמן הולכת וכופה את עצמה עליו בשערורייתיות שכזאת!

בכל שנה, מקור למתיחות רבה היה הגורל של התפוחים שצמחו על הענפים השנויים במחלוקת, אלה שבדיוק מעל חומת ההפרדה. אף אחת מהשתים לא העזה להסתכן ולקטוף תפוח שלא ניתלה במובהקות מעל האדמה שלה ולתת לשניה את ההזדמנות למתג אותה כגנבת אצל הכובסות. מהסיבה הזאת, הן היו חייבות להמתין ולחכות עד שהאל, מחופש לכוח הגרביטציה, יפתור בשבילן את העניין, בכל סוף עונה, כשהוא גרם לתפוחים ליפול או לצד האחד או לצד השני של החומה. היו שנים שבהן השטן, מחופש למשב רוח חזקה, היה מחולל ריב כזה כי גרם לרוב התפוחים השנויים במחלוקת ליפול דווקא לגן האחד ולא לגן השני. ובכל שנה מספר קורע-לב של תפוחים נפלו הישר על החומה עצמה, סופם להירקב לאיטם על גבי אבני שטח ההפקר ותחת מבטן המתאבל של הנשים, מבכות את הבזבוז הנוראי שנגרם בגלל שההיא, הנועצת-סכינים-בגב הזאתי, הרכלנית הזקנה של— שאלוהים יסלח לה.

…למרות שהאנושות לעולם לא!

וכך קרה והאופה מהישוב הסמוך ליק, שנסע ברכבו מכפר לכפר וציפצף להוציא אליו את הלקוחות, היה בעל תביעת עין טובה לקצירת רווחים, כמו כל אותם נושכי-מטבעות ליקואזים. הוא ידע שאין מי שלא אוהב תפוח דמו-של-ישו נדיר, ובוודאי יהיו כמה שירצו לקנותו… במחיר הוגן, כמובן. מודע לתחרות בין שתי האלמנות, האופה נקט משנה זהירות והציע לכל אחת בנפרד הזדמנות לעשות קצת כסף מהצד. לאחר משא ומתן ארוך וצפוף, הוא ארגן לקנות חמש סלסילות של תפוחים מכל אחת.

מוקדם בבוקר למחרת, האלמנה אטצ'ווריגראי עלתה אל עבר העץ, על הזרוע שלה תלויות חמש סלסילות. היא התכוונה להספיק ולמלא את הסלסלות לפני ש— מה זה? מדאם אוטובורו בצד השני של חומת האבן, ממלאה סלסילות בפרי הטוב והעגלגל. בסיטואציה רגילה, האלמנה לעולם לא הייתה קוטפת באותו זמן עם השכנה התאוותנית הזאתי, אבל האופה מליק אמור היה להגיע אחר הצהריים לאסוף את התפוחים שלו. אז היא ניגשה למלאכה, רוטנת. תוך זמן קצר התברר לה שזה בלתי אפשרי למלא את כל חמש הסלסילות, כי השנה התפוחים, למרות שהיו גדולים מאוד ויפים, לא צמחו בשפע כמו תמיד (ככה עושה האל בצדקתו האין סופית, נותן ביד אחת בעודו לוקח בשנייה). אחרי שהיא קטפה את כל התפוחים מהענפים האלו, אשר ללא ספק היו תלויים מעל הגן שלה, נתברר לאלמנה אטצ'ווריגראי שצלח בידה למלא רק ארבע סלסילות. וזה, אם תגדירו בצורה מאוד ליבראלית מהי סלסילת תפוחים "מלאה". מבט חטוף מעבר לחומת האבן הראה שמדאם אוטובורו במצב דומה: הענפים שלה כבר עירומים, אבל אחת הסלסילות שלה עדיין ריקה. ומה שנחשב אצלה לסלסלה "מלאה" זה סלסילה שאיננה ריקה לחלוטין! באותו הרגע ממש, לתדהמתה של האלמנה אטצ'ווריגראי, השכנה שלה נשענה מעל לחומה ובפניה מבט בוחן, מעריכה מחדש מי מבין כל הענפים מעל שטח ההפקר הוא, בשיקול דעת חוזר, בהן-צדק דווקא כן מעל האדמה שלה. עיניה של האלמנה נפערו לעיגולים ענקיים בחוסר אמונה, והחמה בערה בה! חמדנית זקנה קנאית של האוטובורו הזאתי, שוקלת לה לשבור את הסכם-הכבוד שאין מדברים בו המאפשר לחלוק את עץ התפוחים! אז היא עשתה צעד אחד קדימה, כמו למנוע את רשעותה הנוראית של השכנה, על ידי זה שתקטוף אף היא תפוחים שהם בהן-צדק בצד שלה של הענף השנוי במחלוקת. "מה?!" שרקה מדאם אוטובורו מבין שפתיה. "חטפנית מעצבנת של אטצ'ווריגראי רוצה לשחק ככה, הא? עוד נראה!" והיא נתפנתה כולה לקטוף במרץ רב את כל אותם התפוחים, שעד לאותו הרגע היו שנויים במחלוקת ועכשיו הסתברו לחלוטין  שהם שלה, לפי דין הגנה עצמית— שלא נדבר על נקמה.

בחמת זעם שתיהן קטפו משני צידיו המנוגדים של אותו הענף, אבל אז, במקרה, מדאם אוטובורו…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח

שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק IV: ביס מאותו התפוח

זהו פרק IV: ביס מאותו התפוח, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלה, פרק II: השיכור וביש המזל, פרק III: אמהות ובנים)

… במסלול חיים רגיל, שתי האלמנות היו וודאי מכלות את תכולת חייהן בגינות שלהן, מרעיפות שם את הדאגה ואת החיבה שהבעלים כבר לא הזדקקו להן ושהילדים כבר לא חפצו בהן. החיים היו עוברים על השתיים בביקורים סדירים במיסת הבוקר, עטופות בצעיפים שחורים, בטוחות בלי כל צל של ספק שהאדיקות שלהן לא תותיר אותן ללא גמול. לאט לאט הן היו חומקות מתשומת הלב של הכפר, כפי שראוי שיקרה לזקנות שכמותן. אבל, לא זאת צפן הגורל לאלמנה אטצ'ווריגראי או למדאם אוטובורו. היריבות שהלכה והתעצמה בין שתיהן השאירה אותן במוקד העין הצרה והלשון הרחבה של אנשי הכפר. בתחילה, היריבות הזאת התבטאה רק בהצצה קצרה מעבר לחומת האבן המשותפת, הישר לתוך הגן של האישה השנייה, במבט חטוף מלווה במלמולים אורכים של תנחומים וגם של קריאות עידוד לקראת השנה הבאה. עם השנים, טיפות החומצה הסכריניות האלו התפתחו לשבחים וביטויי סימפטיה ססגוניים, שכל אישה היתה מפזרת סביבה במהלך סידורי הבוקר שלה בשוק:

מדאם אוטובורו הייתה מהללת את השכנה שלה ומתארת אותה כאישה קדושה ממש, שכן היא הצליחה לסבול בעל שכזה, שתיין ומוזנח. זאת אומרת בעצם, אם השיכור העלוב הזה לא היה כזה שתוי מלכתחילא ביום ההוא שהכירו, אז הוא וודאי לא היה… אה, נו למה להעלות את העניין הזה עכשיו, אחרי כל השנים האלה?

והאלמנה אטצ'ווריגראי הייתה משחררת אנחה קורעת לב על חוסר המזל של השכנה שלה, כי הרי היה לה בעל עם מזל רע. כן, אכן האיש המסכן היה חסר מזל ממש בהכל, אבל הכי הרבה אתרע מזלו בכך שחי עם אישה ש… אבל מספיק עם זה! הוא כבר מת עכשיו, וסובל לו עונש הרבה יותר גרוע!

…אם זה אפשרי בכלל.

מה שהיה באמת גורם למדאם אוטובורו לקמט  את שפתיה בבוז, היה האופן שבו אנשים מסוימים מביאים איתם איזה ספר מטופש לכביסה בכל יום שלישי, ומתבוננים בספר הזה, ומשחקים בספר הזה, ונאנחים על הספר הזה עד שכולם שם חייבים לשאול על הספר מתוך נימוס, ואז לקבל שטף כזה של שטויות במיץ עגבניות, על המוח הגאוני של איזה חלשלוש אבו-ארבע שלא היה מסוגל בכלל לתפוס כדור במטקה שלו, גם אם חייו היו תלויים בזה, אחד כזה שלא היה לו שום שמץ של הגינות לשלוח לאימא שלו המסכנה איזה משהו קטן, קטנקטן, לראש השנה! היא, שנשארה עירה לילות שלמים כדי להציל את החיים של הננס הכחוש הזה כשהוא היה חולה.

…מה שדרך אגב קרה לעיתים די תכופות, מאוד.

ואם היה בעולם הזה דבר אחד ויחידי שהיה גורם לאלמנה אטצ'ווריגראי לגלגל עיניים בזעם, זה היה הדרך שבה אנשים מסוימים סוחבים איתם תמיד איזו כרית ישנה ומרוטה, דוחפים אותה מתחת לאף של כולם, עד שאתה חייב לשאול מה זה לעזאזל. ואז הם מרוקנים עליך עגלה שלמה של קשקשת, על איזה כוח ומהירות של סתם קרש-במקום-שכל בור בהמי שאין לו אפילו את הנימוס המינימאלי לשלוח לאימא שלו מתנה סימבולית, פסיק של תשומת לב, ביום הקדושים שלה. היא, שסחבה את החיה המגודלת הזאת מתחת לליבה במשך תשעה חודשים!

…זאת אומרת שבעה.

העונות זרמו לשנים. כביש סלול חדר לעמק שלנו, והאלחוטי השמיע לנו קולות מפריז, זורע סביבו את ערכי העיר הגדולה וטומן את תשוקותיה בלבבות צעירי הכפר שלנו. ישנו פתגם באסקי חכם ועתיק האומר: כשהנעוּרים נעלמים להם, אתה נעשה יותר מבוגר. וכך זה היה עם שתי הנשים. בהתחלה בגניבה, ואחר כך במרוצה מבהילה, מה שנדמה היה כערימה בלתי נדלית של ימי המחר, נעלם בסבך מעורפל של ימי האתמול. אבל הן המשיכו לעבוד ולטפח את הגנים שלהן, ולקצור שם את יבול הירקות הטוב ביותר (או השני הטוב ביותר) בכפר, תוך שהן משחיזות ומשכללות את עוקץ היריבות ביניהן, כמובן בעידודם הלא מבוטל של השכנים מסביב, שהיו משועשעים למדי מארס ההצלפות.

עד שקרה מקרה, ושלוות הכפר שלנו הופרה ב"קרב עץ התפוחים". העץ המודבר היה אמנם עתיק ומצולק מאוד, אבל ענפיו העניקו שפע של יבול פרי פריך ועסיסי, מהסוג שבשרו מנוקד בסימנים קטנים אדומים, הנקרא תפוח דמו-של-המושיע. כבר לא רואים היום תפוחי דמו-של-המושיע, אבל מי שזוכר אותם מאוד לטובה הם זקני הכפר, אלה שלעולם לא מתעייפים מלחזור ולספר לדור הצעיר שכל מה שמודרני הוא בכלל מאוד נחות בהשוואה לדברים המופלאים של פעם: החגיגות בכפר, מזג-האוויר, ההתנהגות של הילדים.

…אפילו התפוחים, ישמור האל!

בגלל שהעץ עמד בדיוק על הגבול בין שני הגנים (ובאמת, חומת האבן המפרידה נגעה בעץ משני צדדיו והוא צמח בתוכה רכוס כאבזם), השתיים חלקו את התפוחים ביניהן, אבל כל אחת…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים

שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק III: אמהות ובנים

זהו פרק III: אמהות ובנים, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח" (שנפתח בפרק I, והמשיך כבר בפרק II), עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרק I: ההתחלה, ואת פרק II: השיכור וביש המזל)

… וכך קרה, שהגורל האירוני הביא את שתי היריבות לחיות ולהזדקן זו לצד זו, שם בשולי הכפר, כל אחת ללא בעל וכל אחת רק עם ילד אחד שבו היא יכלה להספיג את אהבתה, ואיתו לצבוע את כל ציפיותיה. בנה של האלמנה אטצ'ווריגראי נתגלה כלמדן חכם וחרוץ. ראשית בבית הספר היסודי של הכפר, אחר כך בחטיבה במאולאון, מאוחר יותר בתיכון בביון, ולבסוף באוניברסיטה בפריז. ככל שהתקדם בהשכלתו כך גם התרחק מהכפר, ובאותה פרופורציה מתמטית גם הקפיד לתת לאימו סיבה גוברת לגאווה עם פחות ופחות הזדמנויות להשוויץ בו מול השכנה שלה, זאת שמזלה הרי לא ממש שפר עליה עד כדי כך. בהתחלה הוא כתב מכתבים קצרים שהכומר של הכפר היה מקריא לאלמנה אטצ'ווריגראי שוב ושוב, עד שהיא למדה אותם בעל פה. ואז, היא הייתה חולקת את תוכנם עם הכובסות על גדת הנהר, עיניה היו סורקות את הנייר הלוך ושוב בעודה מצטטת מזיכרונה את הכתוב במכתב. פעם אחת שלח הבן ספר עבה, מלא בכתב זעיר, ושמו התנוסס על הכריכה. הכומר טען שזאת ההוכחה שהבן בעצמו הוא זה שכתב את הספר, כל מילה בו, מקצה לקצה. ובספר הזה נאמרו דברים כה חכמים על חקלאות טרופית, שאפילו הכומר שלנו לא היה מסוגל להעמיק ולקרא בו לאורך זמן מבלי לנקר. לבסוף זכה הבן באיזו משרה רמה באיזה ברזיל או משהו, ולא ראו אותו יותר בכפר.

לגבי הבן של המדאם אוטובורו, את ההישגים שלו בלימודים אפשר לסכם הכי טוב אם נאמר רק שמידת הנזק שהוא גרם לרכוש בית הספר אינו עד כדי כך גרוע כפי שאומרים. מתנותיו המולדות היו טמונות דווקא בתחום אחר לחלוטין: הוא גדל להיות השחקן החזק ביותר והמוכשר ביותר של משחק ה"גָ'אי-אָלַי" שאי פעם קם ויצא מהכפר שלנו. ובזה בלבד יש דיי הרבה לכשעצמו, כי הכפר שלנו הוא זה שנתן לעולם את השחקן האגדי אנדוני אליסאלדה, שהביס את כולם בשנים 1873 – 1881 עד שחטף מכה מכדור בראשו בעוצמה כזאת שהשיבה לו את תמימותו, שכן כה אהוב היה על אלוהים, עד כי לעד חסך ממנו יצרים שמסיתים מדרך הישר. אחרי שאוטובורו הצעיר בנה לעצמו שם בקבוצה הקהילתית שלנו, הוא המשיך ושיחק בביון, ושם הוא נבחר לקבוצה שיצאה לסיבוב משחקים בספרד ובדרום אמריקה. הם הביסו את כולם וגרמו לנו בשיברואה לזהור מלחי ללחי מרוב גאווה. אמנם ככל שהבחור נעשה יותר ויותר מפורסם בענף הספורט המאוד אצילי הזה, הוא גם כמובן שיחק יותר ויותר רחוק מהכפר שלנו ומאימא שלו הגאה, שתמיד שמרה עיתונים עם תצלומים שלו ומילות שבח שנכתבו עליו. ליתר ביטחון, היא שמרה את כל העיתון כולו, שחס וחלילה לא תחתוך את החלק הלא נכון מתוכו, כי, כמו השכנה שלה, גם היא לא נחשפה לאותה הסכנה שאורבת לאלמנה פשוטה ביכולת הקריאה והכתיבה. כשהבן שיחק בדרום אמריקה הציעו לו אוצרות ממש כדי שישחק באיזה ארגנטינה או משהו. פעמיים הוא שלח אל אימו צילומים שלו בזמן משחק, ופעם אחת שלח לה גם כרית נהדרת עשויה משי צבעוני עליו ציור של אישה יפה (וגם די לא צנועה) עם המילים "ברכות מבואנוס איירס." בגב הכרית נרקמה המילה "אימא" והכומר הסביר לנו שהכוונה היא או למדאם אוטובורו או לבתולה מריה. בכל מקרה עצם המחשבה היתה יפה. אחרי מעשה נדיבות זה של רוחב לב, לא שמעו יותר בכפר מהבן.

במסלול חיים רגיל, שתי האלמנות היו וודאי מכלות את תכולת חייהן בגינות שלהן, מרעיפות שם את הדאגה ואת החיבה שהבעלים כבר לא הזדקקו להן ושהילדים כבר לא חפצו בהן. החיים היו עוברים עליהן בביקורים סדירים במיסת הבוקר, עטופות בצעיפים שחורים, בטוחות בלי כל צל של ספק שהאדיקות שלהן לא תותיר אותן ללא גמול. לאט לאט הן היו חומקות מתשומת הלב של הכפר, כפי שראוי שיקרה לנשים זקנות שכמותן. אבל, לא זאת צפן הגורל לאלמנה אטצ'ווריגראי או למדאם אוטובורו…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק II: השיכור וביש המזל

זהו פרק II: השיכור וביש המזל, מתוך הסיפורים המקסים "עץ התפוח" (שנפתח בפרק I), עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(קראו קודם את פרק I: ההתחלה)

… והנה, ערמומי במידה שווה להיותו טוב, האל יודע להעניש אותנו לא רק בכך שהוא מעקב את המשאלות שלנו, אלא גם בכך שהוא מעניק לנו אותן, בסופו של דבר. ובמקרה הזה של שתי הנשים, הוא בחר לחתוך בגב הסכין. כך רצה, ואף אישה לא זכתה בזָבּלָה, כי הוא עזב את הכפר להעניש את הקיסר במלחמה. אחרי שלוש שנים חזר זבלה בלי הרגל האחת, אך עם תחכום העולם הגדול עד כדי כך שהוא כבר לא זכר איך אומרים את רוב הדברים בבאסקית, והשתמש רק בצרפתית במקום. הוא התרברב בנפלאות שראה ובחטאים שעשה, ומבין כל הסיפורים הוא הכי השתומם לגלות שבזמן שנעדר מהכפר שלנו, שתי הנשים ההתחתנו עם רועי צאן פשוטים בהרבה מהצפיות שלהן, ששתי החתונות נערכו חודשיים בלבד אחרי מסיבת "קציר-החורש של צל הגבעות" המסעירה והמשכרת, וששתי הנשים ילדו תינוקות בתום שבעה ירחים בלבד, שכן זה דיי ידוע איך לפעמים האל הטוב חונן הריונות ראשונים כגמול לאישה שהשכילה לשמור על עצמה חסודה עד יום נישואיה. ההריונות הבאים שלהן כבר נמשכים מלוא תשעת החודשים, וזה הרי גם הגיוני, שכן בהיותם הריונות לא בתוליים האישה כבר איננה חסודה בעת עיבורה. אכן נהדרת הדרך שבה מוצא האדם צדק ואיזון בכל. עוד הוכחה לידו העליונה של האל בחיי היום יום של הכפר שלנו.

עם השנים, רועה הצאן אטצ'ווריגראי הגדיל את העדר שלו, והצליח לקנות בית קטן בשולי הכפר עם גן פראי שאשתו הכניעה ובייתה עד שהפך לגאוות הכפר וגם, כצפוי, לקנאת הכפר. אבל, אותו הבעל נהג לבלות את הזמן המיועד לטיפול בעדרים דווקא בבית הקפה / בר של ראש הכפר שלנו, מפזר שם את כספו בעבור כמות כזו של כוסויות יין, עד כדי כך שכשמת (ללא סיבה פרט לרצונו של האל) אלמנתו היתה עוד נאלצת לעמול לפרנסתה, ביזע רב, אילולא אותו גן פורה שטיפחה כל השנים ביזע כפייה ובטיפולה האוהב.

באשר לבעלה של המדאם אוטובורו, מחלתו הייתה גרועה הרבה יותר משתייה: הוא סבל מביש מזל. וכפי שמלמד אותנו הפתגם הבאסקי העתיק: אכן חסר מזלו של זה שיש לו מזל רע. למשל, אם השתוללה בהרים סופת ברקים, בוודאות יפגע ברק בכמה מהכבשים של אוטובורו. אם, במקרים נדירים, העדר שלו הניב יבול צמר טוב, דווקא אז מחירי הצמר צנחו. בכפר לא היתה אהדה רבה כלפי גורלו המר של זה, שכן זה הרי ידוע שמזל רע הוא השוט איתו מייסר האל את החוטאים כולם, גם אם הוא עושה זאת בעורמה או בחשאיות מופגנת. ויש עוד משהו: כשמחירי הצמר ירדו לאוטובורו, הם גם צנחו לכולם – גם לנו, בני מזל ותמימים שכמותנו.

אתם לא יכולים לדמיין את הפתעתנו הגמורה כשאוטובורו-חסר-המזל קיבל פתאום ירושה לא צפויה מאיזה דוד רחוק. אבל שוב דרכיו הנסתרות של האל נגלו לכלונו במפגין, כשבשובו חזרה הביתה בשעות הלילה, משתרך לו באיטיות אחרי שחגג את מעט המזל הטוב שנפל בחלקו, החליק אוטובורו לתוך הנהר, נרטב כולו, וטבע.

במעט שנותר מהירושה לאחר שכרסמו ממנה עורכי הדין הלפתניים, מדאם אוטובורו קנתה את הבית השכן לאלמנה אטצ'ווריגראי. שם היא הפיקה פרנסה זעומה בזכות עבודה רצופה בגן הזה שלה, מבוקר עד ערב. הגן הפך או למצטיין ביותר בכפר כולו או למצטיין בדרגה השנייה בכפר כולו, תלוי לפי מה בן אדם מודד גן, לפי איכות הכרישה או לפי איכות פלפלוני הפיאמנטה.

וכך קרה, שהגורל האירוני הביא את שתי היריבות לחיות ולהזדקן זו לצד זו, שם בשולי הכפר, כל אחת ללא בעל וכל אחת רק עם ילד אחד שבו יכלה להספיג את אהבתה ואיתו לצבוע את כל ציפיותיה. בנה של האלמנה אטצ'ווריגראי נתגלה כ…..

המשך בפרק הבא: עץ התפוח פרק III: אימהות ובנים
והנה הפרק הקודם: עץ הפתוח פרק I: ההתחלה
שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק I: ההתחלה

זהו פרק I: ההתחלה, מתוך אחד הסיפורים שהוא גולל בפני מזמן, ורציתי לשתף בו אתכם. עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

האלמנה אצ'וורגראי היתה מאוד גאה בעץ התפוחים הנפלא שצמח על גבול אדמתה, ממש מאחורי ערוגת הכרישה שטיפחה ובכל שנה נתנה את היבול הטוב ביותר בכפר כולו. השכנה שלה, והיריבה הותיקה ביותר שלה, מדאם אוטובורו, גם כן שאבה הנאה עצומה מעץ התפוחים הנהדר שצמח בסמוך לחלקת הפיאמנטה המוצלחת שלה, מושא קנאתם של כל מגדלי הפילפלון הירוק והחד הזה. לצערה הרב של שלוות הכפר שלנו, נבהיר כבר בשלב הזה שלא מדובר היה בשני עצים אלא בעץ יחיד אחד, אשר צמח לו בדיוק על קו הגבול בין שתי האדמות של הנשים הזקנות הללו, ועל כן, גם על פי חוק ובעיקר על פי מסורת, הוא נחשב לרכושן המשותף של שתי הנשים גם יחד. ברור, אם כך, שהיה זה בלתי נמנע לחלוטין (או בעצם דיי מתבקש) שעץ התפוחים הזה יגרום למחלוקת כה עסיסית בין השתיים, שכן יש לזכור שזהו הרי תפקידו המלנכולי כל כך של הפרי המשבש הזה עוד מימי גן עדן.

כידוע ברחבי העולם כולו, אין באופיים של הבאסקים שום מקום לא לקטנוניות ולא לחמדנות. אי לכך, עלינו לחפש גורם אחר לחלוטין שיסביר את אותו "קרב עץ התפוחים" אשר זכה לפירסום רב ולמקום של כבוד בפולקלור הכפר הקטן שלנו. ההסבר כנראה טמון ביריבות המרה ששתי הנשים טיפחו וגם דאגו להזין ברוב ימי חייהן.

כשהן היו עוד צעירות, האחת נחשבה לילדה היפה ביותר בכפר, והשנייה לחיננית והכי המקסימה – למרות שבחלוף השנים איש מאיתנו לא ממש זכר מי הייתה מה, וגם, באופן מצער, לא נותרו בהן עדויות לאיכויות הללו ולו כדי לעורר את הזיכרון. במשחקי הקונדס שלו, רצה הגורל הנכלולי כי שתי הנשים הצעירות יתאהבו באותו גברבר יפה-תואר, זָבּלָה. באותם ימים עוד לא כינינו אותו בשמו המלא "זָבּלָה-חד-הרגל", מפני שטרם ביצע את אותה העבירה המסתורית (אך ללא ספק קשורה בחטאי הבשר) אשר בגינה אבינו, האל שבשמים, העניש אותו ולקח ממנו את אחת משתי רגליו במלחמה הגדולה, בזמן שהמושיע ישו, הלא הוא בנו הרחמן, חמל עליו והשאיר לו לפחות את הרגל השנייה כדי שיוכל לדדות.

כל הכפר ידע ששתי הנשים הצעירות דיי דלוקות על זָבּלָה, מפני ששתיהן לא הועילו בטובן לרקוד איתו בחגיגות, אלא היו מסובבות את ראשן ומעקמות את אפן כלפיו בכל פעם שהפרחח החצוף הזה היה בכלל מעז לזרוק לעברן איזה חצי מילה, או קורץ. ואם לא די בזה, כהוכחה חותכת למשיכה העזה ששתיהן חשו כלפיו, היו בינינו כאלה שנשבעו ששמעו את עלמות החן הללו נשבעות בתמימותן ובצניעותן (היקרים להן מכל) שהן לעולם לא תינשאנה לנבל הדו-פרצופי הזה זָבּלָה, גם אם הוא היה הגבר האחרון על פני כל אדמת שיברואה. מה, עדיף להיות קודם נזירות. עדיף להיות קודם זונות! לא, עדיף להיות קודם פרוטסטנטיות! (למרות שאף אחד לא ממש האמין שהן ירחיקו לכת עד כדי כך.)

והנה, ערמומי במידה שווה להיותו טוב, האל יודע להעניש אותנו לא רק בכך שהוא מעקב את המשאלות שלנו, אלא גם בכך שהוא מעניק לנו אותן, בסופו של דבר. ובמקרה הזה של שתי הנשים, הוא בחר לחתוך בגב הסכין. כך רצה, ואף אישה לא זכתה ב…

המשך בפרק הבא: עץ התפוח פרק II: השיכור וביש המזל
שלכם, ריקי רביצקי

On Body and Soul

הדרך בה חיות מתחברות היא דיי מיסתורית עבורי, אבל נראה לי שגם בני אדם לא ממש יודעים את המסלול המתוק להיות יחד, לא אל הטבע, וגם לא לליבו של האחר, זה שאולי חולק איתך חלום משותף.

שלכם, ריקי רביצקי

(מיוטיוב)

גבנו לברושים

נסענו שעות. היה לילה. אור הכוכבים לאט לאט נעלם אבל לא כי עלתה השמש אלא כי התקרבנו לעיר. המשכנו לדבר על צורות של דברים, ושאלתי אותה איך היא מדמיינת את הנשמה שלה.

" מבחינת צורה," שאלתי, "זאת אומרת, כשאת חושבת על הנשמה שלך, אז איך היא נראית לך, בדמיון?" אני חשבתי שהיא תענה לי "אישה בטוגה יוונית כזאת," כי ככה אני דמיינתי את הנשמה שלה, של יצור מיתי, כמו הפסלים של הנשים שמעטרות את העומדים של האקרופוליס.

היא ענתה, "עץ. עץ אלון עתיק, כזה שכל הזמן מפיל ממנו בלוטים, כמו כוכבים שנופלים מהשמים, עוד ועוד, עץ אלון עתיק נטוע עמוק עם שורשים שמחזיקים את כל הבית שנבנה עליו."

כשנכנסנו לעיר התנגן ברדיו שיר למילים של לאה גולדברג:

גבנו לברושים 
אנחנו מסתירים את ההרים. מאחורי בתינו. 
אנחנו מתביישים לראות את הכוכב 
חשים אל הרחובות הרוחשים 
בל יסתבך לבנו במרחב. 

וכך חיים עם חלונות סגורים 
ובחוצות החגורים חוטים 
של טלפון וטלגרף. 
הרחק מכל אשר אהבנו לתומנו. 
בתוך הזמן. 
מעבר לעצמנו. 

שלכם,
ריקי רביצקי

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

האישה שטווה זהב מהים

רציתי לספר לכם עליה. ולבסוף אספר על אחרת. שתיהן נשים הבאות מהים. שתיהן טוות זהב. האחת במילים, השניה בחוטים. אספר על השניה.

הגברת ויגו חיה בסרדיניה. כשהיקשתי על דלת ביתה, ראיתי שלט קטן ובו כתוב: "החיפזון אינו גר כאן." ויגו ישבה בפינת החדר וסביבה הרהרים של סלילי חוט בהיר, נול טוויה בגדלים שונים, והרבה מאוד בדים. נערה צעירה ישבה לידה, בוכה. ויגו אחזה בה ברכות, ועל אחת מידיה היא קלעה צמיד חוטים. היא שרה לה בשקט, ולפתע משכה את התריסים הגדולים שיפתחו, וברק של אור שמש חדר אלינו. בבת אחת, הצמיד שקלעה זהר.

ריקירביצקי, ריקי-רביקצי, rikiravitzki

הצמיד הזה עשוי מחוט עתיק, ששמו בייסוס. אפשר למצא אותו כאן, בביתה של ויגו, וגם בקברי פרעונים ממצרים העתיקה. הדרך בה החוט מתעורר לחיים במגע עם קרני השמש, הוא שהופך אותו לאוצר כל כך נדיר. החומר הזה הוא אחד עם האור.

חוטי הבייסוס גם קלילים כמו אויר, כך גליתי אחרי שויגו התפנתה אלי, השקתה אותו ביין מקומי והאכילה אותי פסטה עסיסית, טיילה איתי בחופי האי שהשקט שבו מנשים, והראתה לי את המסלול שהיא עושה הישר אל מקורות החוט כששטנו יחד בסירה שלה, גם היא צבועה כחול כמו התריסים. הסירה, עיניה של ויגו, והשמים התערבבו אצלי ביחד לים גדול.

ריקי רביצקי, ריקי-רביצקי, ריקי.רביצקי, riki-ravitzki, rikiravitzki. riki.ravitxzki

אפשר לאמר שאת החוט ויגו טווה מהמים. בכל אביב, ביום מיוחד, היא עוצרת את הסירה מעל נקודה מסויימת בים "שאת מיקומה רק הגלים מגלים לי," כך היא אומרת, ואז צוללת פנימה עד לקרקעית. שם חיות כבר עידנים צדפות מיוחדות שנקראות Pinna Nobilis, זקופות וחזקות, אשר נצמדות לחול בהמתנתם לנשים כמו ויגו וזאת בעזרת קורים דקיקים שהן טוות. הקורים האלה הם משי טהור שצבעו זהוב.

"כשאני התלוותי לאמא שלי שצללה מטה, היינו רק שתינו פה וכיפת השמים. היום כבר מלווים אותי לא פחות מאשר כוחות משמר החוף. ככה זה כשהעולם שכח להאמין בטבע," היא אמרה, והוסיפה "and to adore the treasures around us". המילה הזאת, to adore, קשרה אותי אל המקום הזה לעד.

רק ויגו, אחת משושלת ארוכת שנים של נשים בלבד, יודעת לבצע את מלאכת ליקוט הקורים מהצדפות הגאות האלה, שכל מבוקשן הוא להמשיך ולצמוח, כדי לשוב ולפגוש באביב הבא את נציגת שושלת הנשים אשר יודעות את סודן.

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, ריקי.רביציקי, rikiravitzki, riki-ravitzki, riki-ravitzki

ריקירביציק, ריקירביציק, ריקי-רביציק, rikiravitzki, riki-ravitzki, riki.ravitzki

שלכן, ריקי רביצקי

ועוד שיר

שיר מאת הנרי דומאס
Love Song

חמדת, אני חייב לאהוב את הפלנטה הזאת:

הרוח וודאי שמעה את קולך פעם.
היא מהדהדת ושרה כמוך.

האדמה כנראה טעמה אותך פעם.
היא מבושמת בריח שלך.

העצים מהללים אותך בזהב
ומאדימים כשאת חולפת.

אני יודע למה הארץ הצפונית קפואה.
היא מנסה לשמר את הזכרון שלך.

אני יודע למה המדבר לוהט מחום.
הוא בכה זמן רב מדי בלעדיך.

על הידים ועל הברכיים מתחננים האוקינוסים לחוף,
ונופלים לרגליך.

אני חייב לאהוב את הבבואה
שהיא הפלנטה הזאת
את לימדת אותה היטב
להיות יפה.

 

שלכם, ריקי רביצקי