גבנו לברושים

נסענו שעות. היה לילה. אור הכוכבים לאט לאט נעלם אבל לא כי עלתה השמש אלא כי התקרבנו לעיר. המשכנו לדבר על צורות של דברים, ושאלתי אותה איך היא מדמיינת את הנשמה שלה.

" מבחינת צורה," שאלתי, "זאת אומרת, כשאת חושבת על הנשמה שלך, אז איך היא נראית לך, בדמיון?" אני חשבתי שהיא תענה לי "אישה בטוגה יוונית כזאת," כי ככה אני דמיינתי את הנשמה שלה, של יצור מיתי, כמו הפסלים של הנשים שמעטרות את העומדים של האקרופוליס.

היא ענתה, "עץ. עץ אלון עתיק, כזה שכל הזמן מפיל ממנו בלוטים, כמו כוכבים שנופלים מהשמים, עוד ועוד, עץ אלון עתיק נטוע עמוק עם שורשים שמחזיקים את כל הבית שנבנה עליו."

כשנכנסנו לעיר התנגן ברדיו שיר למילים של לאה גולדברג:

גבנו לברושים 
אנחנו מסתירים את ההרים. מאחורי בתינו. 
אנחנו מתביישים לראות את הכוכב 
חשים אל הרחובות הרוחשים 
בל יסתבך לבנו במרחב. 

וכך חיים עם חלונות סגורים 
ובחוצות החגורים חוטים 
של טלפון וטלגרף. 
הרחק מכל אשר אהבנו לתומנו. 
בתוך הזמן. 
מעבר לעצמנו. 

שלכם,
ריקי רביצקי

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

האישה שטווה זהב מהים

רציתי לספר לכם עליה. ולבסוף אספר על אחרת. שתיהן נשים הבאות מהים. שתיהן טוות זהב. האחת במילים, השניה בחוטים. אספר על השניה.

הגברת ויגו חיה בסרדיניה. כשהיקשתי על דלת ביתה, ראיתי שלט קטן ובו כתוב: "החיפזון אינו גר כאן." ויגו ישבה בפינת החדר וסביבה הרהרים של סלילי חוט בהיר, נול טוויה בגדלים שונים, והרבה מאוד בדים. נערה צעירה ישבה לידה, בוכה. ויגו אחזה בה ברכות, ועל אחת מידיה היא קלעה צמיד חוטים. היא שרה לה בשקט, ולפתע משכה את התריסים הגדולים שיפתחו, וברק של אור שמש חדר אלינו. בבת אחת, הצמיד שקלעה זהר.

ריקירביצקי, ריקי-רביקצי, rikiravitzki

הצמיד הזה עשוי מחוט עתיק, ששמו בייסוס. אפשר למצא אותו כאן, בביתה של ויגו, וגם בקברי פרעונים ממצרים העתיקה. הדרך בה החוט מתעורר לחיים במגע עם קרני השמש, הוא שהופך אותו לאוצר כל כך נדיר. החומר הזה הוא אחד עם האור.

חוטי הבייסוס גם קלילים כמו אויר, כך גליתי אחרי שויגו התפנתה אלי, השקתה אותו ביין מקומי והאכילה אותי פסטה עסיסית, טיילה איתי בחופי האי שהשקט שבו מנשים, והראתה לי את המסלול שהיא עושה הישר אל מקורות החוט כששטנו יחד בסירה שלה, גם היא צבועה כחול כמו התריסים. הסירה, עיניה של ויגו, והשמים התערבבו אצלי ביחד לים גדול.

ריקי רביצקי, ריקי-רביצקי, ריקי.רביצקי, riki-ravitzki, rikiravitzki. riki.ravitxzki

אפשר לאמר שאת החוט ויגו טווה מהמים. בכל אביב, ביום מיוחד, היא עוצרת את הסירה מעל נקודה מסויימת בים "שאת מיקומה רק הגלים מגלים לי," כך היא אומרת, ואז צוללת פנימה עד לקרקעית. שם חיות כבר עידנים צדפות מיוחדות שנקראות Pinna Nobilis, זקופות וחזקות, אשר נצמדות לחול בהמתנתם לנשים כמו ויגו וזאת בעזרת קורים דקיקים שהן טוות. הקורים האלה הם משי טהור שצבעו זהוב.

"כשאני התלוותי לאמא שלי שצללה מטה, היינו רק שתינו פה וכיפת השמים. היום כבר מלווים אותי לא פחות מאשר כוחות משמר החוף. ככה זה כשהעולם שכח להאמין בטבע," היא אמרה, והוסיפה "and to adore the treasures around us". המילה הזאת, to adore, קשרה אותי אל המקום הזה לעד.

רק ויגו, אחת משושלת ארוכת שנים של נשים בלבד, יודעת לבצע את מלאכת ליקוט הקורים מהצדפות הגאות האלה, שכל מבוקשן הוא להמשיך ולצמוח, כדי לשוב ולפגוש באביב הבא את נציגת שושלת הנשים אשר יודעות את סודן.

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, ריקי.רביציקי, rikiravitzki, riki-ravitzki, riki-ravitzki

ריקירביציק, ריקירביציק, ריקי-רביציק, rikiravitzki, riki-ravitzki, riki.ravitzki

שלכן, ריקי רביצקי

ועוד שיר

שיר מאת הנרי דומאס
Love Song

חמדת, אני חייב לאהוב את הפלנטה הזאת:

הרוח וודאי שמעה את קולך פעם.
היא מהדהדת ושרה כמוך.

האדמה כנראה טעמה אותך פעם.
היא מבושמת בריח שלך.

העצים מהללים אותך בזהב
ומאדימים כשאת חולפת.

אני יודע למה הארץ הצפונית קפואה.
היא מנסה לשמר את הזכרון שלך.

אני יודע למה המדבר לוהט מחום.
הוא בכה זמן רב מדי בלעדיך.

על הידים ועל הברכיים מתחננים האוקינוסים לחוף,
ונופלים לרגליך.

אני חייב לאהוב את הבבואה
שהיא הפלנטה הזאת
את לימדת אותה היטב
להיות יפה.

 

שלכם, ריקי רביצקי

שיר

שיר מאת הנרי דומאס
Kef12

תאספי אליך את הדם מהדשא, שמש.
תאספי אותו אליך.
האנשים האלה לא צמאים אליו.
קחי אליך את הילדים הפשפשים האלה שמשחקים
בדשא, שמש.
קחי אותם מכאן.
האנשים האלה נמעס להם מהם.
תורידי את הראש לקני הסוף השדופים האלה, שמש.
תחתכי אותם.
האנשים האלה כבר לא יכולים להכין מהם חלילים.
עכשיו שמש, תתקרבי כבר אל הארץ!
יותר קרוב מזה.
קרוב יותר. עכשיו, שמש.
קחי מפה את הצורה מהברזל, שמש.
הם כמו אבנים, האנשים האלה.
עכשיו תהפכי אותם ללבה.

שלכם, ריקי רביציק.

קופסאת העץ

כמה רדפתי אחרי התרנגולות שיכנסו כבר ללול. הלילה ירד, והכלבים הצטרפו אלי מכל כיוון, הזנבות שלהם והידיים שלי מתנפנפים יחד כמו קיר מבד שהלך ותחם את מרחב החופש שלהן, עד שסגרתי את השער המגודר והן בפנים.

רק אתמול נולדו עשרה אפרוחים חדשים. מדי פעם אני מוצאת ביצה שלא בקעה בקצה השני של החצר, בקופסא הישנה מהעץ שבה הבאתי את הגור הראשון לחווה. הנחתי אותו בין השיחים שהיו אז נמוכים עם ענפים רכים, והוא קפץ ורץ בזנב מורם הישר לכיוון האורווה. העיזות פעו אחריו. ככה ידעתי שהבחירה בו היתה טובה.

הוא הניח את העט ואמר לי היום, "מעניין אותי יותר ויותר הערך הכלכלי של הדברים שהם לא מוחשיים, כמו ידע, חיבה, נאמנות, רוחב-לב, הזדהות. מי שיש לו משק-חי יודע, שרוחב לב זה ממש נכס כלכלי אמיתי."

ואני רק חשבתי על המילה "סבלנות", וידעתי שזאת מילה שמקפלת בתוכה מילון שלם של כשפים, אשר מביאים אלי מכל כיוון את מה שאני זקוקה לו באמת כדי להיות בחופש.

 

ערב טוב, ריקי רביצקי

אותיות וטבע

הטבע נוכח בכל מקום. גם זה שנמצא ממש לידינו או בחוץ, כמו השמים, דשא, ציפורים וחיות, הים. הטבע מוצא את דרכו לזחול פנימה לתוך הלב שלנו, אפילו דרך ספרים. היום אני יעלה שאלה. נתקלתי השבוע בציטוט מהמיינד הנשי המופלא של וירג'יניה וולף:

"Green in nature is one thing, green in literature another. Nature and letters seem to have a natural antipathy; bring them together and they tear each other to pieces."
(from Orlando, by Virginia Woolf)

"ירוק בטבע זה דבר אחד, ירוק בספרות אחר. יש בין טבע ואותיות סלידה טבעית; תביא אותם יחד והם קורעים זה את זו לגזרים."
(מתוך: אורלנדו, מאת וירג'יניה וולף)

מה דעתכם?
שלכן, ריקי רביצקי

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, ריקי.רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki rikiravitzki

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, ריקי.רביצקי, riki-ravitzki, rikiravitzki

 

מעגלי תבואה

יש לי חבר טוב, כפרי אחד שמסתובב בעולם. לפעמים הוא יוצר בתוך שדות צורות מורכבות שנקראות מעגלי תבואה. הוא כבר ידוע בתחומו ברחבי העולם, ולדימויים שהוא מעצב בעזרת השטחה של הגידולים יש תמיד אפקט מפתיע, במיוחד כשהוא טוען שזה בכלל לא הוא עשה, או כשהוא מתעקש שאין סיכוי שיש בן אדם שיכול לתכנן ולהפיק עיצוב כזה בתוך הטבע בלילה אחד.

הנה כמה תמונות מהרשת של מעגלי תבואה,
תהנו, שלכם,
ריקי רביצקי

ריקירביצקי, ריקי-רבצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

 

קונטקט

השקט המופלא שבחדר הזה! אני יושבת בחוסר מעש מוחלט, מתסכלת על השמים, רואה את צורת קרני השמש על השטיח, משתנה כל דקה, ונתונת לעיניים שלי לעקוב אחר המסגרות של התמונות, זו אחר זו, ולטייל לאורך קווי המדפים עם הספרים האהובים. בתוך הבית אין שום תנועה בכלל. בחצר אני שומעת את הציפורים שרות ואת הכנפיים שלהן מרפרפות. וככה, כל עוד זה מתאים, אני אשב כל היום, ופנימה אל תוך השקט העמוק של הלילה.

בשבילי חדר-החצר הזה שלי יפיפה. וזה בעיקר בגלל שהוא בית. ברוב חיי לא הייתה מעלי קורת גג כזאת, חייתי במקומות שונים ומשונים, אבל כאן אני מוצאת הגנה מסוג שלא הכרתי קודם. ולכן זה ביתי. כשאני מעמידה על אחד המדפים פה ספר חדש שרכשתי, אני אומר לו: הישאר לעמוד ככה, כל עוד אוכל להסתכל בך בעיני, ועובר בי רעד. הספר האחרון שהנחתי ככה הראה לי תשובה קטנה:

"…כל המקומות שבהם מבקרת עין-השמים, הם הנמל ומקום המבטחים של החכמים."

תודה, ריקי רביצקי

Sabaki

ההשפעה שלו עלי היא כמו של העצים והסוסים. וגם שלה. איתם אני מצליחה לשמוע משהוא שמשנה לי את הראיה על העולם. בגלל שהם באים ומוסרים את עצמם דרך אמירה, הסימנים הכתובים שלהם מצמיחים בי שורשים ונושאים אותי בשקט. המוח והלב שלי משתנים, וגם הגורל.

אותו הכרתי דרכה. יחד חיפשנו אותו על פסגה של הר עם נשרים, והתרגשתי. יצאתי וכתבתי את שמו בגדול על שביל האבק, סימנתי לב והוספתי: "איפה אתה?" הרוח פיזרה את השם שלו, וגם השם שלה כבר מאז אחר. היא עברה לגור בעמק הנוצץ לנצח, והוא עבר מהנצח לגור אצלי. לפעמים זה רק בראש. גם היא.

הטבע שלו ניבט אלי מהתמונה שצילם מהבית. אני רואה אופק מעל גבעות, ושומעת לאן ללכת. הטבע שלה ניבט אלי מהפירורים הנוצצים שפיזרה לי ברוח, סימני דרך בשביל הגורל.

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

ריקי רביצקי