חול, אבנים, וקריאת התרנגול

כשהטבע בחוץ מהווה את עמוד השדרה של חייך ושל התרבות שבה אתה חי, הריחוק מסגנון חיים כזה יוצר געגוע עמוק ואין סופי. זה יכול לעשות אותך עצבני מאוד, או רדום מאוד, שזה בעצם אותו הדבר, כי משהו חסר בך, איזה נוכחות שמפעימה את המקצב שלך איננה במגע ישיר איתך, וזה יוצר אצלך אי נוחות תמידית. או שאתה מתעקש ונלחם, או שאתה מוותר ונמוג. חבר טוב שלי מתאר שזה כמו להסתובב סחור סחור על קרוסלה, אתה יכול להנות, נניח, אבל אתה גם יודע שיש תחושה אחרת מכל זה, שיש אדמה יציבה שנעלמה לשנייה, ואתה מחכה לזה שהסיבוב כבר יגמר ויוחזר לגוף שלך תחושה עמוקה של חיבור.

לחיות בים, או בין השדות והגבעות, מכניס אדם לריתמוס אחר מאשר של זה החי בעיר וקם ועובד למחייתו בתוך סביבה שהיא מיסודה מנותקת מהצרכים של הטבע. כי כשיש צורך לצאת לקציר, לטפל בחיות, להגן על הפירות שעל העצים, לאסוף עלים שלגמרי כיסו את השביל – זה לא חיים קלים דווקא, אבל הנוכחות הזאת של הסביבה במעגל היומיומי שלך מובילה אותך לבצע פעולות חוזרות בזמנים קצובים. ואז, גם בלי שתשים לב, וגם בלי שתרגיש חיבה יתרה לנוף שסביבך או לחיות במרעה וביער, אתה מקיים סוג של פעולות שהן כמו טקסים קטנים בינך לבין העולם בחוץ. אתה מקיים משהו נוסף, במפגש בין הגוף שלך לאיזה "גוף" אחר, שלם וגדול ממך שממלא את העולם כולו. זה מכניס אותך לתוך רצף אחר, של משהו גדול בהרבה, ובלי לדעת, הקיום שלך בעולם זוכה למשמעות של רובד נוסף, כזה שאדם בעיר לעולם לא יהיה לו, שכבה עמוקה ונצחית יותר.

אני ,לדעתי, יש משמעות לכך שאתה מעביר את הקרן של השמש עוד שלב פנימה לתוך האדמה, או מוזג את המים לתוך שדה שאחרת לא היה מכיר צל של שתיל, או כשאתה מאשש את קיומו של עץ אלון עתיק שהיה נשכח ללא המבט התמהה שלך על אין-ספור הבלוטים שהפיל ועליך עכשיו לאסוף מהאדמה.

בחוויית ה-great outdoors יש אוסף של צורות וחגיגות קטנות. החול על הידיים, האבנים שסביב העץ, הקריאה של התרנגול – אלה הם הזמנות קטנות לדבר בשפה נוספת, כזאת שדברו בה לפני שבאת וידברו בה גם אחרי שתלך. ולכאן אולי הגעגוע, לצלילים של שיחה אחרת, לדיבור שמעבר למילים. כי גם אדם כפרי שלא מתרגש מהדברים האלה, אלא מקיים אותם כצורך של חיי חקלאות, מוטבעות בו אין ספור שיחות עם ישויות שהן מעל לנפשו של אדם, אלה שלוחשות לו סוד ממקום אחר, ממרחב שהוא אמנם מעבר לזה שלי או שלך, אך שזקוק לשותפות איתנו בצורה מוחלטת.

הרפתקה מתגלה בשלמותה רק בסופה

בפסגת הר, או בשיט על הנחל, לפעמים רק בתום המפגש עם הטבע אנו מגלים את גדולתה של ההרפתקה שניתנה לנו לחוות בחוץ. המסע בטבע, בעיני, ריקי רביציק, הוא אתגר תמיד. כי המפגש עם העולם שבחוץ תמיד מצריך מאיתנו יותר מאשר שאנו נוטים לתת מעצמנו ביומיום.

…הסוס צמא וחייבים למצוא לו מים… העץ השיל את כל העלים ואין צל להסתתר מתחתיו, החוף ממשיך וממשיך ועד כמה אוכל ללכת, הציפור הזאת פצועה, הסלע חלק מדי, לא רוצה לדרוך על הפרגים…

השיח שלי עם הטבע לעולם יהיה שונה מהשיח שלי עם בני אדם, כי יש בו רק ניסיון להידברות, להשתלבות בממלכה אחרת, אבל התשובות מגיעות חזרה אחרת מאלה של בני האדם. עם זאת, הטבע ברור לי יותר מאשר בני האדם, שמזמן וויתרו על הקשר הזה עם כל מה שנותן לרוח לנשב ולעצב אותו.

ועוד, כשאני יוצאת החוצה, זה מתוך כוונה. כי אני בעד שוטטות. עדיף על גבו של סוסו, או לצידו, ותמיד עם לפחות שלושה או ארבעה כלבים, שהולכים ובאים, והפרווה שלהם מסמנת לך את השביל בתוך השדות.

לאחרונה גמעתי מרחק לא קטן באזור הררי. אומרים שם שאם אתה נופל, זה לא כי נתקלת בהר, אלא זה האבנים הקטנות שגורמות לך להחליק. לכן צא, ועבור על פני כל האבנים הקטנות כולן שבדרך, וככה לבסוף תגלה שטיפסת את כל ההר.

שלכם, ריקי רביצקי the great outdoords

שווה ללכת לאיבוד בחוץ

בצבא הכרתי את סמיר. הוא בא משבט בדואי נידח שחי בצפון, וכשביקרתי אותו בביתו, הוא לימד אותי להכיר מקרוב את הרמזים הקטנים שטומנים בחול כל החיות, מעין ברכות קטנות של שלום בדרכן הלוך וחזור, הלוך וחזור, כמו סימני היכר שאולי מצביעים על המצב בכלל.

כשהיה יורד שלג, זה היה בולט במיוחד. בפרט בבוקר, אחרי לילה ארוך וקר, הסימנים היו מובהקים. על האדמה המכוסה בלבן היה אפשר לראות בברור מסלולים שלמים של פסים או קיווקווים מחורים קטנים שהשאירו חרקים, או גומות עמוקות יותר בגדלים שונים ו(בדרך כלל גם בכל מיני כיוונים) של השועלים.

סמיר היה נעצר, מסתכל, לפעמים גם מעביר יד ללטף את האדמה, ואז היה בא עם סיפור חדש, וכל פעם התווסף גוון לטבע. אפשר ללמוד המון מהעקבות שהאדמה נושאת עליה מהרושם שמשאירות בה החיות. האם עבר פה מישהו/משהו שחיפש מקום ללון, להטיל ביצים או להמליט גורים קטנים, האם היה לבד או כחלק מכנופיה שלמה, האם סביר שאלה הסימנים האחרונים, והנה כבר הפכה החיה לטרף…

זכור לי במיוחד שועל אחד, זקן מאוד, שהיו לו רק שלוש רגליים. הוא היה משאיר עקבות כל כך ספציפיות, שמתאימות רק לו, רכות, ונמרחות קצת לפי הכיוון שבו רצה להתקדם. למשפחה של סמיר הייתה אימרת ברכה שהיו אומרים לכל מי שיצא את דלתם: "תהיה כמו השועל, השאר עקבות בכל הכיוונים."

עולם הטבע שבחוץ… מה אומרים עליו

"אני מאמין בכוח המשיכה העדין הקיים בטבע, שכשבאופן לא מודע אתה נכנע לו, הוא מוביל אותך ישר." כך אמר הנרי דיוויד תורו, וחברו/פטרונו היקר רלף וולדו אמרסון שדיבר גם כן במתיקות על עולם הטבע הגדול שבחוץ, the great outdoor, ואמר כי "בנוכחותו של הטבע, עובר באדם רעד של התרגשות שהוא חזק יותר מכל כאב או צער." החשיבה הזאת נובעת מתוך התפיסה כי את הטבע אנחנו לא חווים רק בעיניים, או בחושי הגוף בלבד, כי אם במיינד שלנו ובהבנה שלנו, ובפרט בלב.

איש ההרים הסקוטי-אמריקאי, שנודע בשם ג'ון של ההרים, המליץ כי "תשמור עצמך קרוב לליבו של הטבע… ומדי פעם השאר הכול מאחוריך וטפס על הר או תבלה שבוע ביער. תן לנשמה שלך להשתף נקי." הצייר רמברנדט טען שעבורו יש רק מאסטר אחד – הטבע, ואילו הסופר ואיש איכות הסביבה פאול אבי טוען כי "הטבע הפראי הוא לא מותרות, אלא צורך בסיסי של הרוח האנושית."

וולט ויטמן סיפר על עצמו ש"מעולם לא הייתי כה קרוב לטבע כמו עכשיו; ומעולם לא היה הוא כה קרוב אלי… הטבע היה עירום, וגם אני… מתוק, שפוי, ושקט בעירומי בתוך הטבע – אה, אילו רק האנושות העלובה והחולה של העיר הייתה שוב מתוודע אליך!"

שלכם, ריקי רביצקי

 

 

שמים, מים, אדמה, ושביל

ריקי רביצקי הקשיבה. היו שם שמים רחבים יותר מהלב.

"אולי זה נראה לך שלהתגורר פה ביער או על גדת הנהר הזה מרחיקה או מוציאה אותך מהחיים בעולם המודרני, אבל זה ממש לא ככה." הוא דפק עם כריות האצבעות שלו על זגוגית החלון הגדול, והוסיף "לא כל עוד יש לך פה נהר רחב כזה כמו שאת רואה, נהר שהוא כמו מסלול ניווטים למחפשים, ומסלול מרוצים לכל האחרים. כן, הנה, אתה תראה בשבת, הנהר שלנו הוא כזה."

בימי שבת שטופי שמש, גדות הנהר שלנו היו הופכות להיות העולם המודרני בעצמו. הוא היה מתעורר מוקדם, ואומר לי, "נו תראי, יש לנו היום כיסא בשורה ראשונה שנוכל לצפות ממנו על כל העולם כולו מפה," ואכן החלון הראה לי תמונה אחרת מלפני יומיים.

ביום שבת גדת הנהר היתה הומה בני אדם, והאויר סביבנו היה מלא בחוסר שקט מבוקר עד ערב, שהביאו איתם עומס של אנשים, כאלה שבאופן קבוע עשו להם מנהג לבוא ולנוח מעבודתם כאן, ולהחליף את שגרת יומם  לאורך קו המים השקט שלנו.

"אני רק תוהה…" אמר לי פעם, "למה המנוחה הזאת של האנשים האלה מלווה תמיד בהמירות מסחררת וברעש גדול? קודם הם טסים במכונית שלהם על הכביש כשהם מגיעים הנה, ואחר כך עפים על פני הנהר היפה והרגוע הזה שלנו. הספיד הזה, בכל מחיר, כמו בריחה. כן, זאת מהירות של בריחה. לי זה נראה שהם נמצאים במין מצב חירום כזה, כנראה מצב חירום של מנוחה," הוא צחק. "הם כל כך רעבים, הם חיות רעבות לשקט ולשלווה של ה-great outdoors ושל כל מה שהוא מחוץ לקירות. אז הם באים הנה, וממהרים לבלוע לתוכם את הנהר הזה שלנו להתמלא בו, בשקט וביופי שלו. תראי איך הם נוגסים בו וטורפים אותו מהר, שיהפוך לחלק מהם, וככה הם בולעים אותו ברעש האדיר הזה."

ואכן, בתוך סירות מפוארות שנאחזו במכוניות השועטות שלהם עד כאן, הם שטים עכשיו במהירות עצומה לאורך כל הנהר, מקצה לקצה, מערבבים אותו כמו כפית בכוס קפה. והם גם מגבירים חזק את הרדיו, שיהיה בעוצמה שמעל לקול הרם של המנועים. והם לא מסתכלים לא ימינה, ולא שמאלה, והם לא מאטים – אולי אפילו בכלל לא רואים – את האיש הזקן הזה שבסירת המשוטים שלו, מרים את החכה…

אני יושבת וצופה וחושבת. אני חושבת על תקופת העבדות, ואני גם חושבת על הכלכלה שהשתפרה מאז, ובעצם גם זה בזכות אותה עבדות. ועל כך שהיום יש לנו סוג אחר וחדש של אותה עבדות, עבדות שצמחה לה על גבי העבדות הישנה אך שיכללה אותה. העבדות של היום נותנת לעבדים החדשים שלה את התחושה השגויה שהם חופשיים, כי זה מוגש להם עם הרבה קצף, על המים ועל השפתיים. אך הם בכלל לא, אלא רחוקים מהחופש, כמו העיר מהנהר הזה שלנו.

כי הכלכלה לא גוזלת חופש של אנשים, זה בעצם נגד העקרונות שלה, שכן הכלכלה הרי אנושית ביסודה, ולכן ביסודה היא שאפת להעניק חופש. אבל הם לא מחפשים חופש, אלא מחפשים להמשיך להיות עבדים. ולכן הכלכלה פשוט קונה את החופש שלהם, משלמת להם על החופש הזה בכסף, וממשיכה לשכנע אותם שהם לא עבדים, אלא חופשיים, כשכל את כל ההון שקבלה מהם היא מחזירה להם במוצרי צריכה סתמיים ובהבטחה שיוכלו בשבת לטעום שוב חופש עם הרבה קצף.