עץ התפוח – פרק IX: כרית וספר

זהו פרק הסיום, פרק IX: כרית וספר, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים:פרק I: ההתחלהפרק II: השיכור וביש המזל,פרק III: אמהות ובניםפרק IV: ביס מאותו התפוחפרק V: קרב עץ התפוחיםפרק VI: ואז זבלה חד הרגלפרק VII: איפה האטצ'ווריגראי הזאת, פרק VIII: עם הרגליים בתוך דלי מים)

 

זה לא שעלה בדעתה של המדאם אוטובורו להתעכב לצד הקבר, לא. היא פשוט לא שמה לב שהאחרים כבר עזבו. שעה שלמה חלפה לפני שהיא הרימה את העיניים, נאנחה, ואז הופתעה לגלות שהיא לבד. לבד. ללא שום ציון לימיה החולפים. ללא איש שיאלץ אותה לעמול ביתר-שאת בגינה שלה או כדי לזכוץ בשבחים מבני הכפר. ללא ניצחונות קטנים שיחממו את הגרון שלה בגלים של גאווה, ללא הפסדים קלים שיצרבו את האוזנים שלה בגלים של בושה. כלום, לא נותר לה דבר שעליו תוכל לדבר. פרט לכרית שלה היקרה, היפה, ממשי רקום עבודת יד מבואנוס איירס.

החורף ירד מההרים, ולאחר שהשלים את משימתו לטהר את הארץ בקור גדול, הוא נסוג שוב במעלה מורדות ההרים, מותיר לאביב לרכך את האדמה ולמי שלגים שנמסו למלא את כל אזור ההאוהייטץ-הנדיה בנחשולים, שריקדו בעטרת קצף צבועה אדמה. זאת הייתה העונה בה המדאם אוטובורו נהגה לפרוס את הפלפלונים שלה לפני ההדליה, ולהקדים בחודש שלם את כל יתר המגדלים בכפר. אבל, מאיזה שהיא סיבה, הפעם לא ממש התחשק לה לעשות זאת. והרי לשם מה? לא היה לה בעל להאכיל, או בן שיתענג על ממרח הפיאמנטה החריף שלה, ועכשיו גם לא היה לה כבר שכנה שתוכל לעצבן אותה עם היבול המשובח שלה. אולי השנה היא לא תטרח בכלל בפיאמנטה שלה. אכן, המשימה הזאת של שתילת גן נראית פתאום כבדה למדי, והיא הרי ממש לא מתגמלת בכלל.

המאדם אוטובורו התחילה ל–  לא אוכל באמת לאמר "להבין", כי היא מעולם לא נתנה לעניין לעבור תהליך של הכרה. היא התחילה לתפוס שהיריבה שלה הייתה בשבילה לא משהו שהיא חיה עבורו, אלא יותר משהו שהיא חיה מולו: מירמור יום יומי, אובייקט לקנאה, סיבה לקום בכל בוקר ולו רק כדי לראות באיזה מעשה נבלה השניה הזאת עסוקה.

באותו היום במורד הנהר, אצל הכובסות, אחת הנשים הסיתה מהפנים שלה טלטל בגב כף ידה המוקצפת סבון. היא ציינה ששלושה ימי-כביסה כבר עברו מאז שהראתה את עצמה שם המדאם אוטובורו. בסלע השפשוף הסמוך, השכנה שלה הניחה את המחבט איתו היתה מכה בכביסה עד נקיון, והציעה שאולי כדאי וכמה מהן בעצם תלכנה לקצה הכפר, סתם כדי לראות אולי איזה משהו אירע שלא היה צריך לקרות. הרי היא כבר לא כל כך צעירה ו— הא, ראו! הנה היא באה!

מדאם אוטובורו התקרבה אל הכובסות בצעדים מדודים, מעט פיסות כביסה מלוכלכה שהיו לה היו ארוזות יחד כחבילה ביד אחת, ואילו ביד השנייה היא נשאה את הכרית המפורסמת שלה מבואנוס איירס, ומשהו היה מונח שם, על הכרית.

או לא, זה לא יכול להיות!

אבל אכן כן, זה כן היה. זה היה הספר. ואז הנשים נאלצו לשבת ולהקשיב בעוד המדאם אוטובורו חילקה את שבחיה בין כוחו המופלא של בנה שלה, והגאוניות המופלגת יוצאת הדופן של הבן של אטצ'ווריגראי.

וכן, בדרך הזאת, השאירה המדאם אוטובורו את האלמנה אטצ'ווריגראי חיה עוד איזה כמה שנים. ואת עצמה, גם.

rikiravitzki, riki-ravitzki, ריקירביצקי, ריקי-רביצקי

שלכם, ריקי רביצקי

זהו פרק סיום העונה!
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח
פרק V: קרב עץ התפוחים
פרק VI: ואז זבלה חד-הרגל…
פרק VII: איפה האטצ'ווריגראי הזאתי
פרק VIII: עם הרגלים בתחך דלי מים

 

עץ התפוח – פרק IV: ביס מאותו התפוח

זהו פרק IV: ביס מאותו התפוח, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלה, פרק II: השיכור וביש המזל, פרק III: אמהות ובנים)

… במסלול חיים רגיל, שתי האלמנות היו וודאי מכלות את תכולת חייהן בגינות שלהן, מרעיפות שם את הדאגה ואת החיבה שהבעלים כבר לא הזדקקו להן ושהילדים כבר לא חפצו בהן. החיים היו עוברים על השתיים בביקורים סדירים במיסת הבוקר, עטופות בצעיפים שחורים, בטוחות בלי כל צל של ספק שהאדיקות שלהן לא תותיר אותן ללא גמול. לאט לאט הן היו חומקות מתשומת הלב של הכפר, כפי שראוי שיקרה לזקנות שכמותן. אבל, לא זאת צפן הגורל לאלמנה אטצ'ווריגראי או למדאם אוטובורו. היריבות שהלכה והתעצמה בין שתיהן השאירה אותן במוקד העין הצרה והלשון הרחבה של אנשי הכפר. בתחילה, היריבות הזאת התבטאה רק בהצצה קצרה מעבר לחומת האבן המשותפת, הישר לתוך הגן של האישה השנייה, במבט חטוף מלווה במלמולים אורכים של תנחומים וגם של קריאות עידוד לקראת השנה הבאה. עם השנים, טיפות החומצה הסכריניות האלו התפתחו לשבחים וביטויי סימפטיה ססגוניים, שכל אישה היתה מפזרת סביבה במהלך סידורי הבוקר שלה בשוק:

מדאם אוטובורו הייתה מהללת את השכנה שלה ומתארת אותה כאישה קדושה ממש, שכן היא הצליחה לסבול בעל שכזה, שתיין ומוזנח. זאת אומרת בעצם, אם השיכור העלוב הזה לא היה כזה שתוי מלכתחילא ביום ההוא שהכירו, אז הוא וודאי לא היה… אה, נו למה להעלות את העניין הזה עכשיו, אחרי כל השנים האלה?

והאלמנה אטצ'ווריגראי הייתה משחררת אנחה קורעת לב על חוסר המזל של השכנה שלה, כי הרי היה לה בעל עם מזל רע. כן, אכן האיש המסכן היה חסר מזל ממש בהכל, אבל הכי הרבה אתרע מזלו בכך שחי עם אישה ש… אבל מספיק עם זה! הוא כבר מת עכשיו, וסובל לו עונש הרבה יותר גרוע!

…אם זה אפשרי בכלל.

מה שהיה באמת גורם למדאם אוטובורו לקמט  את שפתיה בבוז, היה האופן שבו אנשים מסוימים מביאים איתם איזה ספר מטופש לכביסה בכל יום שלישי, ומתבוננים בספר הזה, ומשחקים בספר הזה, ונאנחים על הספר הזה עד שכולם שם חייבים לשאול על הספר מתוך נימוס, ואז לקבל שטף כזה של שטויות במיץ עגבניות, על המוח הגאוני של איזה חלשלוש אבו-ארבע שלא היה מסוגל בכלל לתפוס כדור במטקה שלו, גם אם חייו היו תלויים בזה, אחד כזה שלא היה לו שום שמץ של הגינות לשלוח לאימא שלו המסכנה איזה משהו קטן, קטנקטן, לראש השנה! היא, שנשארה עירה לילות שלמים כדי להציל את החיים של הננס הכחוש הזה כשהוא היה חולה.

…מה שדרך אגב קרה לעיתים די תכופות, מאוד.

ואם היה בעולם הזה דבר אחד ויחידי שהיה גורם לאלמנה אטצ'ווריגראי לגלגל עיניים בזעם, זה היה הדרך שבה אנשים מסוימים סוחבים איתם תמיד איזו כרית ישנה ומרוטה, דוחפים אותה מתחת לאף של כולם, עד שאתה חייב לשאול מה זה לעזאזל. ואז הם מרוקנים עליך עגלה שלמה של קשקשת, על איזה כוח ומהירות של סתם קרש-במקום-שכל בור בהמי שאין לו אפילו את הנימוס המינימאלי לשלוח לאימא שלו מתנה סימבולית, פסיק של תשומת לב, ביום הקדושים שלה. היא, שסחבה את החיה המגודלת הזאת מתחת לליבה במשך תשעה חודשים!

…זאת אומרת שבעה.

העונות זרמו לשנים. כביש סלול חדר לעמק שלנו, והאלחוטי השמיע לנו קולות מפריז, זורע סביבו את ערכי העיר הגדולה וטומן את תשוקותיה בלבבות צעירי הכפר שלנו. ישנו פתגם באסקי חכם ועתיק האומר: כשהנעוּרים נעלמים להם, אתה נעשה יותר מבוגר. וכך זה היה עם שתי הנשים. בהתחלה בגניבה, ואחר כך במרוצה מבהילה, מה שנדמה היה כערימה בלתי נדלית של ימי המחר, נעלם בסבך מעורפל של ימי האתמול. אבל הן המשיכו לעבוד ולטפח את הגנים שלהן, ולקצור שם את יבול הירקות הטוב ביותר (או השני הטוב ביותר) בכפר, תוך שהן משחיזות ומשכללות את עוקץ היריבות ביניהן, כמובן בעידודם הלא מבוטל של השכנים מסביב, שהיו משועשעים למדי מארס ההצלפות.

עד שקרה מקרה, ושלוות הכפר שלנו הופרה ב"קרב עץ התפוחים". העץ המודבר היה אמנם עתיק ומצולק מאוד, אבל ענפיו העניקו שפע של יבול פרי פריך ועסיסי, מהסוג שבשרו מנוקד בסימנים קטנים אדומים, הנקרא תפוח דמו-של-המושיע. כבר לא רואים היום תפוחי דמו-של-המושיע, אבל מי שזוכר אותם מאוד לטובה הם זקני הכפר, אלה שלעולם לא מתעייפים מלחזור ולספר לדור הצעיר שכל מה שמודרני הוא בכלל מאוד נחות בהשוואה לדברים המופלאים של פעם: החגיגות בכפר, מזג-האוויר, ההתנהגות של הילדים.

…אפילו התפוחים, ישמור האל!

בגלל שהעץ עמד בדיוק על הגבול בין שני הגנים (ובאמת, חומת האבן המפרידה נגעה בעץ משני צדדיו והוא צמח בתוכה רכוס כאבזם), השתיים חלקו את התפוחים ביניהן, אבל כל אחת…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים

שלכם, ריקי רביצקי