פסגות של רגשות

הטכנולוגיה מתקדמת, והאדם מתרחק, מעצמו, ומאחרים. למשל מכשיר הפלפון, למרות שכולנו יכולים לתקשר זה עם זה יותר בקלות, אנחנו דווקא מדברים פחות, ואפילו מעדיפים לשלוח מסרון קצר כתוב בטקטס מקודד או אייקונים מאשר להשמיע קול או להקשיב לאחר. המכשיר חכם, אבל ההודעות שאנחנו שלוחים זה לזה לא תמיד כאלה. הרגש הפך למידע רגיש, כמותי, ופחות מהווה מומנטום שיוצר תנועה בין אנשים. איך נדע איך נראית שמחה, אכזבה, הזדהות?

ג'ונס לו אסף 12.5 מיליון הודעות טקסט שנשלחו בין אנשים שונים במהלך משחקי האולימפיאדה בלונדון בשנת 2012. הוא רצה לתת לסוג דיבור הזה ביטוי מוחשי, ועל כן המיר את המידע לנוף סדור של פסגות בתלת מיימד. הפסגות מעידות על רגעים בהם היתה התרגשות רבה, ונשלחו הודעות רבות בין אנשים. האם זה בעקבות אכזבה מהפסד או שמחה של נצחון?

 

The Beauty of Bees

לאחרונה יצא מחדש ונתגלה מתוך שכבות הזמן זן נדיר של דבורים, אשר נחשב כנכחד. חוקרים באי נידח באינדונזיה זיהו דבורה ענקית, בת דודתה של דבורת הדבש, שאורכה כגודל אגודל ולה מוטת כנפים המגיעה ליותר משישה סנטימטרים. צליל המעוף שלה מיוחד במינו.

האם תאמינו כי לאחר פרסום התגלית בשנה האחרונה, עלו באתר ebay מודעות מכירה של הדבורים  באלפי דולרים? מתקיים כעת מאבק להוסיף את זן הדבורים חזרה לרשימת החיות הנתונות בסכנת הכחדה.

שלכם,
ריקי רביצקי

והנה כמה תמונות המעידות על יופן של הדבורים בכלל, כמו גם הזן הזה שניתן לראות בתמונה האחרונה מטה.

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

 

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

 

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

 

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

 

ריקירביציק, ריקי-רביציק, rikiravitzki, riki-ravitzki

אי ירוק בים

במעמקים, לאורך חופי נובה סקוטיה בקנדה, קרקעית הים מנוקדת בספינות טרופות. הן שקעו למצולות כשנתקלו באיים קטנים, אשר הפכו נסתרים בסחף הגלים האדיר של סופות האוקיאנוס האטלנטי. אי אחד, שהינו לא יותר מחגורת חול, הפך להיות מקלטם של סוסים אשר לעולם לא יבואו עוד במגע עם בני אדם.

אי סייבל (Sable Island) הינו רצועת חוף צרה שאורכה 40 קילומטרים בלבד, והוא מכוסה חולות וערבות מרעה. לפני ארבע מאות שנה, שחו לשם סוסים להינצל מספינות שעמדו לטבוע, ומאז הם הצליחו לשגשג בטבע הפראי של האי. לאורך הזמן, נוצר מתערובת הסוסים האלה זן ייחודי הקרוי סוס אי סייבל. כיום העדרים הללו מוגנים, ועל בני אדם לשמור מרחק מהם ולהותירם פראיים וטבעיים.

עתידם של האי ושל הסוסים המיתיים הללו שברירי אך עוצמתי, ורק הפראיות הינה ההבטחה שתשא אותם הלאה על פני גלי הזמן. גורלם ישאר שזור זה בזה, כל עוד החופש אפשרי.

שלכם באהבה,
ריקי רביצקי

מיוטיוב

שלכם באהבה,
ריקי רביצקי

 

 

 

 

אנתרופוקן – האדם וגלגל הטבע

כדור הארץ נע ומשתנה ללא הרף, ובכל כמה מליארדי שנים חלה בו תקופה גיאולוגית חדשה, הבאה ומעצבת מחדש את פני האדמה. לפי הסימנים החקוקים בסלעים, במאובנים, בקרקעית הים, ניתן לתזמן התרחשויות שלמות שקרו מתוך הטבע עצמו, אשר בא להשפיע על הכדור הזה בשכבות-שכבות של שינויים והתפתחויות הפועלים מתוך גלגל טבעי של יצירה, הריסה, ויצריה מחדש אין סופיים.

עם זאת, הנה בא האדם, אף הוא חלק מהטבע, ויצר בעצמו עידן גיאולוגי חדש, וזאת מחוץ לגבולות הקיבולת של הכדור. נראה כי בני האדם גררו את הטבע אל מעבר ליכולותו, בפרט במאה השנים האחרונות מאז המהפכה התעשייתית, ולבטח מאז "ניסוי טריניטי" בפרויקט מנהטן אשר הפעיל פצצה גרעינית לראשונה בהיסטוריה. השפעת האדם על כדור הארץ כה מעמשותית כיום, עד כי ניתן להגדיר את כל העידן שבו אנו חיים כתקופה גאולוגית חדשה בפני עצמה – האנתרופוקן ("אנתרופו" – אדם, "קן" – תקופה), Anthropocene.

מסתבר כי האדם, יותר מכל יצור אחר עלי אדמות, מביא לשינויים רחבי היקף בפלנטה הזאת, כאילו היה חזק כמו הטבע כולו, אם לא עוד יותר, ומעשה ידי-אדם ברחבי העולם מיצרים מערכות חדשות ופוערים תהומות כה עמוקים עד אשר הטבע נדחק אל מעבר לגבולותיו הטבעיים, וזאת בגלל השפעתו המאסיבית של האדם. מהגאולוגיה ועד האקולוגיה, כולל שינוי אקלים, המעצב חסר המעצורים של פני האדמה כיום הוא בן האדם, וזאת ללא התחשבות באף יצור אחר, ולחלוטין מחוץ לגלגל הטבעי שמשחר ההיסטוריה נועד לשמר כאן בכדור ארץ יצירה מתחדשת ואין סופית.

חומר למחשבה.
שלכם, ריקי רביצקי.

הנה סרטון קצר, לסרט ממולץ בנושא (מיוטיוב)

 

 

עץ התפוח – פרק VII: איפה האטצ'ווריגראי הזאתי

זהו פרק VII: איפה האטצ'ווריגראי הזאתי, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלהפרק II: השיכור וביש המזל,פרק III: אמהות ובניםפרק IV: ביס מאותו התפוחפרק V: קרב עץ התפוחים, פרק VI: ואז זבלה חד הרגל)

…ואז, ביום סתווי קר ורטוב, זבלה חד-הרגל מת. לא ממשהו מיוחד; פשוט אזלו אצלו החיים, כפי שיקרה וודאי לכולנו ביום מהימים. לזבלה לא היתה משפחה, אבל בכל זאת הוא היה אחד משלנו, וכולם הגיעו לטקס הקבורה שלו ועמדו בגשם השוטף בשקט בזמן שהכומר ניצל היטב את ההזדמנות להבטיח לכולנו שהמוות הוא מנת חלקנו כולנו ובלתי נמנע ממש, ולכן כדאי שנתחיל להתכונן לקראתו, בעיקר מי מאיתנו, אנשים מאוד מסוימים שהוא יכול למנות אותם בשמם (אבל הוא לא יעשה זאת כדי לא להכתים בהאשמות את האירוע הזה של זבלה, אפילו שהן מאוד מוצדקות!) כולנו עזבנו את בית העלמין, הגברות לבתים ולעבודה, והגברים לקפה/בר של ראש הכפר, לאיזה כוסית קטנה לזכרו של זבלה.

… אולי שתים.

רק המדאם אוטובורו והאלמנה אטצ'ווריגראי נשארו בחצר הכנסייה. הן עמדו בגשם משני הצדדים של צלקת האדמה הטריה, כשמבטן מושפל מטה אל צרור הפרחים שכל אחת החזיקה באצבעות מיובלות מעבודה. הן עמדו שם במשך שעה… שעתיים… ולמרות שצעיפה של כל אחת נרטב כהוגן בגשם והן סגרו את השיניים חזק שלא ינקשו בקור, אף אחת לא הייתה מוכנה להיות זאת שעוזבת ראשונה את בית העלמין, כי בכך היא תוותר על התפקיד של האבלה-הראשית ותכריז בעצם את השניה כבעלת זכות הצער הגדולה יותר.

החצאיות הרטובות הגדולות והשחורות שלהן הפכו כבדות מכדי להתנופף ברוח שנשבה כעת, והטילה את הגשם באלכסון על הקבר. אבל, עדיין, שתיהן לא היו מוכנות למסור את המקום לרשותה של השנייה, זאת שזבלה הגברבר יפה-התואר ממש לא סבל בכלל. זה יהיה פשוט עלבון לזכרו.

… שלא נדבר על הטעם שלו.

לבסוף, יצא הכומר בצעדים זריזים מהבית שלו שבצד הכנסיה, ישנוני למדי ומתלונן בקול על כך שנאלץ לקרוע את עצמו מתוך מדיטציה עמוקה רק בגלל איזה שתי זקנות עקשניות. הוא נעמד בראש הקבר, הרוח פורעת  את המטריה הגדולה והשחורה שהחזיק, ובכעס ציווה על השתיים לבוא איתו. מיד! אז, רק כי זה ממש היה חצוף שלא לציית לשליחו של האל, בפרט כשהוא עומד ככה במקרה בבית קברות, הן נתנו לכומר להוביל אותן בחזרה הביתה, כמובן לא לפני שכל אחת ניסתה בתורה להתעכב שם עוד איזה רגע יותר מהשניה. ואז הן הלכו הביתה, כל אחת מצידו האחר של הכומר, כל אישה עם כתף אחת מוגנת תחת המטריה וכתף שנייה נרטבת עוד מהגשם שזלף בשוליה. ומבלי להוציא הגה, הן נפרדו מהכומר במורד כל גן וצעדו במעלה השבילים שלהן, כל אחת לביתה שלה.

הבוקר שלמחרת הפציע באור שמש קריר ושברירי המאותת על סוף הסתיו. המדאם אוטובורו ידעה שבקרוב יגיע זמן קטיף התפוחים שהניבו השנה בשפע, גם אם הם קטנים ופחות מתוקים מתמיד. (האם הצדק שמרעיף עלינו האל אינו מגלה עצמו בכל?) בעודה ממלאה צנצנות בממרח פיאמנטה, היא הציצה לה מדי פעם מבעד לחלון המטבח לראות אולי האטצ'ווריגראי התאוותנית הזאת כבר פושטת על העץ. אבל האלמנה לא יצאה מהבית כל אותו היום. המדאם אוטובורו השתוממה: איזה מן משחק משחקת לה המכשפה הזקנה הזאת. או-וו, רגע, רגע! היא מעמידה פנים של מוכת אבל כה כבד מכדי לצאת ולבצע את משימות הגן? האם זאת הדרך הערמומית שלה לרמוז שהיא בעלת הסיבה הגדולה ביותר להתאבל על זבלה הצעיר, זה שבכלל לא שם עליה קצוץ? איזה תכסיס נאלח!

למחרת אחרי המיסה, הכומר שאל את המדאם אוטובורו מדוע השכנה שלה לא הגיעה לדרשה. היא ענתה שהיא עצמה דיי בטוחה שהיא ממש לא יודעת. אולי ההיא החליטה לה לא להגיע יותר למיסה כי היא הבינה שגם אם הרחמים של האל הם אין-סופיים, הם לא עד כדי כך אין-סופיים, כדי להציל אנשים מסוימים שכל הזמן מפגינים את האבל המאולץ שלהם! אותו סוג של אנשים שתמיד מסתובבים עם איזה ספר עבה שנכתב על ידי בנים מעוקמי-רגלים וחלשלושים כאלה, שלא מסוגלים לזרוק כדור כמוש'צריך! לא, אפילו אם ישו הילד בכבודו ובעצמו היה מתחנן בפניהם לשחק איתו! הכומר נענע את ראשו ונאנח, מצטער ששאל בכלל.

בשעות אחר הצהריים של אותו היום, המדאם אוטובורו הרימה את ראשה מעבודת תיחוח וכיסוי האדמה לקראת החורף, והנה היא רואה את הכומר מהדס לו בממלכתיות במעלה השביל של האלמנה. לא עברו יותר משתי דקות, והוא יצא מהבית עם ערשת עצובה ומצח מקומט. המדאם אוטובורו קראה אליו מעבר לחומה, לדעת מיד מה פשר כל המשחק הזה של הזקנה האלמנה האטצ'ווריגראי. הכומר הרים את החצאיות שלו כדי שלא תתמלאו בוץ, פילס את דרכו אליה, ואמר בטון ענוג ורוטט שבדרך כלל משמש אותו לדיונים בנושא של מימון גג חדש לכנסיה, "השכנה שלך נקראה לדין," ….

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח
פרק V: קרב עץ התפוחים
פרק VI: ואז זבלה חד-הרגל…

שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק V: קרב עץ התפוחים

זהו פרק V: קרב עץ התפוחים, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלה, פרק II: השיכור וביש המזל, פרק III: אמהות ובנים, פרק IV: ביס מאותו התפוח)

… בגלל שהעץ עמד בדיוק על הגבול בין שני הגנים (ובאמת, חומת האבן המפרידה נגעה בעץ משני צדדיו והוא צמח בתוכה רכוס כאבזם), השתיים חלקו את התפוחים ביניהן, אבל כל אחת קטפה רק מהענפים שנתלו מעל האדמה שלה. כדי שלא להתפס כקטנונית בעודה מתעלמת באופן בולט לעין במיוחד מהנוכחות של השניה, כל אישה קטפה את הפרי ביום אחר, למרות שזה היה מעצבן עד כדי חריקת שיניים ממש, לתכנן במשך שבועות קטיף לבוקר מסוים ואז לראות דרך החלון שהשכנה הבלה הזאתי כבר קוטפת בעצמה דווקא באותו היום! שלא נדבר על זה שללא ספק זבלה בטוח היה מציע למישהי מסויימת להתחתן איתו אילולא הייתה מישהי אחרת כל הזמן הולכת וכופה את עצמה עליו בשערורייתיות שכזאת!

בכל שנה, מקור למתיחות רבה היה הגורל של התפוחים שצמחו על הענפים השנויים במחלוקת, אלה שבדיוק מעל חומת ההפרדה. אף אחת מהשתים לא העזה להסתכן ולקטוף תפוח שלא ניתלה במובהקות מעל האדמה שלה ולתת לשניה את ההזדמנות למתג אותה כגנבת אצל הכובסות. מהסיבה הזאת, הן היו חייבות להמתין ולחכות עד שהאל, מחופש לכוח הגרביטציה, יפתור בשבילן את העניין, בכל סוף עונה, כשהוא גרם לתפוחים ליפול או לצד האחד או לצד השני של החומה. היו שנים שבהן השטן, מחופש למשב רוח חזקה, היה מחולל ריב כזה כי גרם לרוב התפוחים השנויים במחלוקת ליפול דווקא לגן האחד ולא לגן השני. ובכל שנה מספר קורע-לב של תפוחים נפלו הישר על החומה עצמה, סופם להירקב לאיטם על גבי אבני שטח ההפקר ותחת מבטן המתאבל של הנשים, מבכות את הבזבוז הנוראי שנגרם בגלל שההיא, הנועצת-סכינים-בגב הזאתי, הרכלנית הזקנה של— שאלוהים יסלח לה.

…למרות שהאנושות לעולם לא!

וכך קרה והאופה מהישוב הסמוך ליק, שנסע ברכבו מכפר לכפר וציפצף להוציא אליו את הלקוחות, היה בעל תביעת עין טובה לקצירת רווחים, כמו כל אותם נושכי-מטבעות ליקואזים. הוא ידע שאין מי שלא אוהב תפוח דמו-של-ישו נדיר, ובוודאי יהיו כמה שירצו לקנותו… במחיר הוגן, כמובן. מודע לתחרות בין שתי האלמנות, האופה נקט משנה זהירות והציע לכל אחת בנפרד הזדמנות לעשות קצת כסף מהצד. לאחר משא ומתן ארוך וצפוף, הוא ארגן לקנות חמש סלסילות של תפוחים מכל אחת.

מוקדם בבוקר למחרת, האלמנה אטצ'ווריגראי עלתה אל עבר העץ, על הזרוע שלה תלויות חמש סלסילות. היא התכוונה להספיק ולמלא את הסלסלות לפני ש— מה זה? מדאם אוטובורו בצד השני של חומת האבן, ממלאה סלסילות בפרי הטוב והעגלגל. בסיטואציה רגילה, האלמנה לעולם לא הייתה קוטפת באותו זמן עם השכנה התאוותנית הזאתי, אבל האופה מליק אמור היה להגיע אחר הצהריים לאסוף את התפוחים שלו. אז היא ניגשה למלאכה, רוטנת. תוך זמן קצר התברר לה שזה בלתי אפשרי למלא את כל חמש הסלסילות, כי השנה התפוחים, למרות שהיו גדולים מאוד ויפים, לא צמחו בשפע כמו תמיד (ככה עושה האל בצדקתו האין סופית, נותן ביד אחת בעודו לוקח בשנייה). אחרי שהיא קטפה את כל התפוחים מהענפים האלו, אשר ללא ספק היו תלויים מעל הגן שלה, נתברר לאלמנה אטצ'ווריגראי שצלח בידה למלא רק ארבע סלסילות. וזה, אם תגדירו בצורה מאוד ליבראלית מהי סלסילת תפוחים "מלאה". מבט חטוף מעבר לחומת האבן הראה שמדאם אוטובורו במצב דומה: הענפים שלה כבר עירומים, אבל אחת הסלסילות שלה עדיין ריקה. ומה שנחשב אצלה לסלסלה "מלאה" זה סלסילה שאיננה ריקה לחלוטין! באותו הרגע ממש, לתדהמתה של האלמנה אטצ'ווריגראי, השכנה שלה נשענה מעל לחומה ובפניה מבט בוחן, מעריכה מחדש מי מבין כל הענפים מעל שטח ההפקר הוא, בשיקול דעת חוזר, בהן-צדק דווקא כן מעל האדמה שלה. עיניה של האלמנה נפערו לעיגולים ענקיים בחוסר אמונה, והחמה בערה בה! חמדנית זקנה קנאית של האוטובורו הזאתי, שוקלת לה לשבור את הסכם-הכבוד שאין מדברים בו המאפשר לחלוק את עץ התפוחים! אז היא עשתה צעד אחד קדימה, כמו למנוע את רשעותה הנוראית של השכנה, על ידי זה שתקטוף אף היא תפוחים שהם בהן-צדק בצד שלה של הענף השנוי במחלוקת. "מה?!" שרקה מדאם אוטובורו מבין שפתיה. "חטפנית מעצבנת של אטצ'ווריגראי רוצה לשחק ככה, הא? עוד נראה!" והיא נתפנתה כולה לקטוף במרץ רב את כל אותם התפוחים, שעד לאותו הרגע היו שנויים במחלוקת ועכשיו הסתברו לחלוטין  שהם שלה, לפי דין הגנה עצמית— שלא נדבר על נקמה.

בחמת זעם שתיהן קטפו משני צידיו המנוגדים של אותו הענף, אבל אז, במקרה, מדאם אוטובורו…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח

שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק IV: ביס מאותו התפוח

זהו פרק IV: ביס מאותו התפוח, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלה, פרק II: השיכור וביש המזל, פרק III: אמהות ובנים)

… במסלול חיים רגיל, שתי האלמנות היו וודאי מכלות את תכולת חייהן בגינות שלהן, מרעיפות שם את הדאגה ואת החיבה שהבעלים כבר לא הזדקקו להן ושהילדים כבר לא חפצו בהן. החיים היו עוברים על השתיים בביקורים סדירים במיסת הבוקר, עטופות בצעיפים שחורים, בטוחות בלי כל צל של ספק שהאדיקות שלהן לא תותיר אותן ללא גמול. לאט לאט הן היו חומקות מתשומת הלב של הכפר, כפי שראוי שיקרה לזקנות שכמותן. אבל, לא זאת צפן הגורל לאלמנה אטצ'ווריגראי או למדאם אוטובורו. היריבות שהלכה והתעצמה בין שתיהן השאירה אותן במוקד העין הצרה והלשון הרחבה של אנשי הכפר. בתחילה, היריבות הזאת התבטאה רק בהצצה קצרה מעבר לחומת האבן המשותפת, הישר לתוך הגן של האישה השנייה, במבט חטוף מלווה במלמולים אורכים של תנחומים וגם של קריאות עידוד לקראת השנה הבאה. עם השנים, טיפות החומצה הסכריניות האלו התפתחו לשבחים וביטויי סימפטיה ססגוניים, שכל אישה היתה מפזרת סביבה במהלך סידורי הבוקר שלה בשוק:

מדאם אוטובורו הייתה מהללת את השכנה שלה ומתארת אותה כאישה קדושה ממש, שכן היא הצליחה לסבול בעל שכזה, שתיין ומוזנח. זאת אומרת בעצם, אם השיכור העלוב הזה לא היה כזה שתוי מלכתחילא ביום ההוא שהכירו, אז הוא וודאי לא היה… אה, נו למה להעלות את העניין הזה עכשיו, אחרי כל השנים האלה?

והאלמנה אטצ'ווריגראי הייתה משחררת אנחה קורעת לב על חוסר המזל של השכנה שלה, כי הרי היה לה בעל עם מזל רע. כן, אכן האיש המסכן היה חסר מזל ממש בהכל, אבל הכי הרבה אתרע מזלו בכך שחי עם אישה ש… אבל מספיק עם זה! הוא כבר מת עכשיו, וסובל לו עונש הרבה יותר גרוע!

…אם זה אפשרי בכלל.

מה שהיה באמת גורם למדאם אוטובורו לקמט  את שפתיה בבוז, היה האופן שבו אנשים מסוימים מביאים איתם איזה ספר מטופש לכביסה בכל יום שלישי, ומתבוננים בספר הזה, ומשחקים בספר הזה, ונאנחים על הספר הזה עד שכולם שם חייבים לשאול על הספר מתוך נימוס, ואז לקבל שטף כזה של שטויות במיץ עגבניות, על המוח הגאוני של איזה חלשלוש אבו-ארבע שלא היה מסוגל בכלל לתפוס כדור במטקה שלו, גם אם חייו היו תלויים בזה, אחד כזה שלא היה לו שום שמץ של הגינות לשלוח לאימא שלו המסכנה איזה משהו קטן, קטנקטן, לראש השנה! היא, שנשארה עירה לילות שלמים כדי להציל את החיים של הננס הכחוש הזה כשהוא היה חולה.

…מה שדרך אגב קרה לעיתים די תכופות, מאוד.

ואם היה בעולם הזה דבר אחד ויחידי שהיה גורם לאלמנה אטצ'ווריגראי לגלגל עיניים בזעם, זה היה הדרך שבה אנשים מסוימים סוחבים איתם תמיד איזו כרית ישנה ומרוטה, דוחפים אותה מתחת לאף של כולם, עד שאתה חייב לשאול מה זה לעזאזל. ואז הם מרוקנים עליך עגלה שלמה של קשקשת, על איזה כוח ומהירות של סתם קרש-במקום-שכל בור בהמי שאין לו אפילו את הנימוס המינימאלי לשלוח לאימא שלו מתנה סימבולית, פסיק של תשומת לב, ביום הקדושים שלה. היא, שסחבה את החיה המגודלת הזאת מתחת לליבה במשך תשעה חודשים!

…זאת אומרת שבעה.

העונות זרמו לשנים. כביש סלול חדר לעמק שלנו, והאלחוטי השמיע לנו קולות מפריז, זורע סביבו את ערכי העיר הגדולה וטומן את תשוקותיה בלבבות צעירי הכפר שלנו. ישנו פתגם באסקי חכם ועתיק האומר: כשהנעוּרים נעלמים להם, אתה נעשה יותר מבוגר. וכך זה היה עם שתי הנשים. בהתחלה בגניבה, ואחר כך במרוצה מבהילה, מה שנדמה היה כערימה בלתי נדלית של ימי המחר, נעלם בסבך מעורפל של ימי האתמול. אבל הן המשיכו לעבוד ולטפח את הגנים שלהן, ולקצור שם את יבול הירקות הטוב ביותר (או השני הטוב ביותר) בכפר, תוך שהן משחיזות ומשכללות את עוקץ היריבות ביניהן, כמובן בעידודם הלא מבוטל של השכנים מסביב, שהיו משועשעים למדי מארס ההצלפות.

עד שקרה מקרה, ושלוות הכפר שלנו הופרה ב"קרב עץ התפוחים". העץ המודבר היה אמנם עתיק ומצולק מאוד, אבל ענפיו העניקו שפע של יבול פרי פריך ועסיסי, מהסוג שבשרו מנוקד בסימנים קטנים אדומים, הנקרא תפוח דמו-של-המושיע. כבר לא רואים היום תפוחי דמו-של-המושיע, אבל מי שזוכר אותם מאוד לטובה הם זקני הכפר, אלה שלעולם לא מתעייפים מלחזור ולספר לדור הצעיר שכל מה שמודרני הוא בכלל מאוד נחות בהשוואה לדברים המופלאים של פעם: החגיגות בכפר, מזג-האוויר, ההתנהגות של הילדים.

…אפילו התפוחים, ישמור האל!

בגלל שהעץ עמד בדיוק על הגבול בין שני הגנים (ובאמת, חומת האבן המפרידה נגעה בעץ משני צדדיו והוא צמח בתוכה רכוס כאבזם), השתיים חלקו את התפוחים ביניהן, אבל כל אחת…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים

שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק III: אמהות ובנים

זהו פרק III: אמהות ובנים, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח" (שנפתח בפרק I, והמשיך כבר בפרק II), עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרק I: ההתחלה, ואת פרק II: השיכור וביש המזל)

… וכך קרה, שהגורל האירוני הביא את שתי היריבות לחיות ולהזדקן זו לצד זו, שם בשולי הכפר, כל אחת ללא בעל וכל אחת רק עם ילד אחד שבו היא יכלה להספיג את אהבתה, ואיתו לצבוע את כל ציפיותיה. בנה של האלמנה אטצ'ווריגראי נתגלה כלמדן חכם וחרוץ. ראשית בבית הספר היסודי של הכפר, אחר כך בחטיבה במאולאון, מאוחר יותר בתיכון בביון, ולבסוף באוניברסיטה בפריז. ככל שהתקדם בהשכלתו כך גם התרחק מהכפר, ובאותה פרופורציה מתמטית גם הקפיד לתת לאימו סיבה גוברת לגאווה עם פחות ופחות הזדמנויות להשוויץ בו מול השכנה שלה, זאת שמזלה הרי לא ממש שפר עליה עד כדי כך. בהתחלה הוא כתב מכתבים קצרים שהכומר של הכפר היה מקריא לאלמנה אטצ'ווריגראי שוב ושוב, עד שהיא למדה אותם בעל פה. ואז, היא הייתה חולקת את תוכנם עם הכובסות על גדת הנהר, עיניה היו סורקות את הנייר הלוך ושוב בעודה מצטטת מזיכרונה את הכתוב במכתב. פעם אחת שלח הבן ספר עבה, מלא בכתב זעיר, ושמו התנוסס על הכריכה. הכומר טען שזאת ההוכחה שהבן בעצמו הוא זה שכתב את הספר, כל מילה בו, מקצה לקצה. ובספר הזה נאמרו דברים כה חכמים על חקלאות טרופית, שאפילו הכומר שלנו לא היה מסוגל להעמיק ולקרא בו לאורך זמן מבלי לנקר. לבסוף זכה הבן באיזו משרה רמה באיזה ברזיל או משהו, ולא ראו אותו יותר בכפר.

לגבי הבן של המדאם אוטובורו, את ההישגים שלו בלימודים אפשר לסכם הכי טוב אם נאמר רק שמידת הנזק שהוא גרם לרכוש בית הספר אינו עד כדי כך גרוע כפי שאומרים. מתנותיו המולדות היו טמונות דווקא בתחום אחר לחלוטין: הוא גדל להיות השחקן החזק ביותר והמוכשר ביותר של משחק ה"גָ'אי-אָלַי" שאי פעם קם ויצא מהכפר שלנו. ובזה בלבד יש דיי הרבה לכשעצמו, כי הכפר שלנו הוא זה שנתן לעולם את השחקן האגדי אנדוני אליסאלדה, שהביס את כולם בשנים 1873 – 1881 עד שחטף מכה מכדור בראשו בעוצמה כזאת שהשיבה לו את תמימותו, שכן כה אהוב היה על אלוהים, עד כי לעד חסך ממנו יצרים שמסיתים מדרך הישר. אחרי שאוטובורו הצעיר בנה לעצמו שם בקבוצה הקהילתית שלנו, הוא המשיך ושיחק בביון, ושם הוא נבחר לקבוצה שיצאה לסיבוב משחקים בספרד ובדרום אמריקה. הם הביסו את כולם וגרמו לנו בשיברואה לזהור מלחי ללחי מרוב גאווה. אמנם ככל שהבחור נעשה יותר ויותר מפורסם בענף הספורט המאוד אצילי הזה, הוא גם כמובן שיחק יותר ויותר רחוק מהכפר שלנו ומאימא שלו הגאה, שתמיד שמרה עיתונים עם תצלומים שלו ומילות שבח שנכתבו עליו. ליתר ביטחון, היא שמרה את כל העיתון כולו, שחס וחלילה לא תחתוך את החלק הלא נכון מתוכו, כי, כמו השכנה שלה, גם היא לא נחשפה לאותה הסכנה שאורבת לאלמנה פשוטה ביכולת הקריאה והכתיבה. כשהבן שיחק בדרום אמריקה הציעו לו אוצרות ממש כדי שישחק באיזה ארגנטינה או משהו. פעמיים הוא שלח אל אימו צילומים שלו בזמן משחק, ופעם אחת שלח לה גם כרית נהדרת עשויה משי צבעוני עליו ציור של אישה יפה (וגם די לא צנועה) עם המילים "ברכות מבואנוס איירס." בגב הכרית נרקמה המילה "אימא" והכומר הסביר לנו שהכוונה היא או למדאם אוטובורו או לבתולה מריה. בכל מקרה עצם המחשבה היתה יפה. אחרי מעשה נדיבות זה של רוחב לב, לא שמעו יותר בכפר מהבן.

במסלול חיים רגיל, שתי האלמנות היו וודאי מכלות את תכולת חייהן בגינות שלהן, מרעיפות שם את הדאגה ואת החיבה שהבעלים כבר לא הזדקקו להן ושהילדים כבר לא חפצו בהן. החיים היו עוברים עליהן בביקורים סדירים במיסת הבוקר, עטופות בצעיפים שחורים, בטוחות בלי כל צל של ספק שהאדיקות שלהן לא תותיר אותן ללא גמול. לאט לאט הן היו חומקות מתשומת הלב של הכפר, כפי שראוי שיקרה לנשים זקנות שכמותן. אבל, לא זאת צפן הגורל לאלמנה אטצ'ווריגראי או למדאם אוטובורו…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק II: השיכור וביש המזל

זהו פרק II: השיכור וביש המזל, מתוך הסיפורים המקסים "עץ התפוח" (שנפתח בפרק I), עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(קראו קודם את פרק I: ההתחלה)

… והנה, ערמומי במידה שווה להיותו טוב, האל יודע להעניש אותנו לא רק בכך שהוא מעקב את המשאלות שלנו, אלא גם בכך שהוא מעניק לנו אותן, בסופו של דבר. ובמקרה הזה של שתי הנשים, הוא בחר לחתוך בגב הסכין. כך רצה, ואף אישה לא זכתה בזָבּלָה, כי הוא עזב את הכפר להעניש את הקיסר במלחמה. אחרי שלוש שנים חזר זבלה בלי הרגל האחת, אך עם תחכום העולם הגדול עד כדי כך שהוא כבר לא זכר איך אומרים את רוב הדברים בבאסקית, והשתמש רק בצרפתית במקום. הוא התרברב בנפלאות שראה ובחטאים שעשה, ומבין כל הסיפורים הוא הכי השתומם לגלות שבזמן שנעדר מהכפר שלנו, שתי הנשים ההתחתנו עם רועי צאן פשוטים בהרבה מהצפיות שלהן, ששתי החתונות נערכו חודשיים בלבד אחרי מסיבת "קציר-החורש של צל הגבעות" המסעירה והמשכרת, וששתי הנשים ילדו תינוקות בתום שבעה ירחים בלבד, שכן זה דיי ידוע איך לפעמים האל הטוב חונן הריונות ראשונים כגמול לאישה שהשכילה לשמור על עצמה חסודה עד יום נישואיה. ההריונות הבאים שלהן כבר נמשכים מלוא תשעת החודשים, וזה הרי גם הגיוני, שכן בהיותם הריונות לא בתוליים האישה כבר איננה חסודה בעת עיבורה. אכן נהדרת הדרך שבה מוצא האדם צדק ואיזון בכל. עוד הוכחה לידו העליונה של האל בחיי היום יום של הכפר שלנו.

עם השנים, רועה הצאן אטצ'ווריגראי הגדיל את העדר שלו, והצליח לקנות בית קטן בשולי הכפר עם גן פראי שאשתו הכניעה ובייתה עד שהפך לגאוות הכפר וגם, כצפוי, לקנאת הכפר. אבל, אותו הבעל נהג לבלות את הזמן המיועד לטיפול בעדרים דווקא בבית הקפה / בר של ראש הכפר שלנו, מפזר שם את כספו בעבור כמות כזו של כוסויות יין, עד כדי כך שכשמת (ללא סיבה פרט לרצונו של האל) אלמנתו היתה עוד נאלצת לעמול לפרנסתה, ביזע רב, אילולא אותו גן פורה שטיפחה כל השנים ביזע כפייה ובטיפולה האוהב.

באשר לבעלה של המדאם אוטובורו, מחלתו הייתה גרועה הרבה יותר משתייה: הוא סבל מביש מזל. וכפי שמלמד אותנו הפתגם הבאסקי העתיק: אכן חסר מזלו של זה שיש לו מזל רע. למשל, אם השתוללה בהרים סופת ברקים, בוודאות יפגע ברק בכמה מהכבשים של אוטובורו. אם, במקרים נדירים, העדר שלו הניב יבול צמר טוב, דווקא אז מחירי הצמר צנחו. בכפר לא היתה אהדה רבה כלפי גורלו המר של זה, שכן זה הרי ידוע שמזל רע הוא השוט איתו מייסר האל את החוטאים כולם, גם אם הוא עושה זאת בעורמה או בחשאיות מופגנת. ויש עוד משהו: כשמחירי הצמר ירדו לאוטובורו, הם גם צנחו לכולם – גם לנו, בני מזל ותמימים שכמותנו.

אתם לא יכולים לדמיין את הפתעתנו הגמורה כשאוטובורו-חסר-המזל קיבל פתאום ירושה לא צפויה מאיזה דוד רחוק. אבל שוב דרכיו הנסתרות של האל נגלו לכלונו במפגין, כשבשובו חזרה הביתה בשעות הלילה, משתרך לו באיטיות אחרי שחגג את מעט המזל הטוב שנפל בחלקו, החליק אוטובורו לתוך הנהר, נרטב כולו, וטבע.

במעט שנותר מהירושה לאחר שכרסמו ממנה עורכי הדין הלפתניים, מדאם אוטובורו קנתה את הבית השכן לאלמנה אטצ'ווריגראי. שם היא הפיקה פרנסה זעומה בזכות עבודה רצופה בגן הזה שלה, מבוקר עד ערב. הגן הפך או למצטיין ביותר בכפר כולו או למצטיין בדרגה השנייה בכפר כולו, תלוי לפי מה בן אדם מודד גן, לפי איכות הכרישה או לפי איכות פלפלוני הפיאמנטה.

וכך קרה, שהגורל האירוני הביא את שתי היריבות לחיות ולהזדקן זו לצד זו, שם בשולי הכפר, כל אחת ללא בעל וכל אחת רק עם ילד אחד שבו יכלה להספיג את אהבתה ואיתו לצבוע את כל ציפיותיה. בנה של האלמנה אטצ'ווריגראי נתגלה כ…..

המשך בפרק הבא: עץ התפוח פרק III: אימהות ובנים
והנה הפרק הקודם: עץ הפתוח פרק I: ההתחלה
שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק I: ההתחלה

זהו פרק I: ההתחלה, מתוך אחד הסיפורים שהוא גולל בפני מזמן, ורציתי לשתף בו אתכם. עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

האלמנה אצ'וורגראי היתה מאוד גאה בעץ התפוחים הנפלא שצמח על גבול אדמתה, ממש מאחורי ערוגת הכרישה שטיפחה ובכל שנה נתנה את היבול הטוב ביותר בכפר כולו. השכנה שלה, והיריבה הותיקה ביותר שלה, מדאם אוטובורו, גם כן שאבה הנאה עצומה מעץ התפוחים הנהדר שצמח בסמוך לחלקת הפיאמנטה המוצלחת שלה, מושא קנאתם של כל מגדלי הפילפלון הירוק והחד הזה. לצערה הרב של שלוות הכפר שלנו, נבהיר כבר בשלב הזה שלא מדובר היה בשני עצים אלא בעץ יחיד אחד, אשר צמח לו בדיוק על קו הגבול בין שתי האדמות של הנשים הזקנות הללו, ועל כן, גם על פי חוק ובעיקר על פי מסורת, הוא נחשב לרכושן המשותף של שתי הנשים גם יחד. ברור, אם כך, שהיה זה בלתי נמנע לחלוטין (או בעצם דיי מתבקש) שעץ התפוחים הזה יגרום למחלוקת כה עסיסית בין השתיים, שכן יש לזכור שזהו הרי תפקידו המלנכולי כל כך של הפרי המשבש הזה עוד מימי גן עדן.

כידוע ברחבי העולם כולו, אין באופיים של הבאסקים שום מקום לא לקטנוניות ולא לחמדנות. אי לכך, עלינו לחפש גורם אחר לחלוטין שיסביר את אותו "קרב עץ התפוחים" אשר זכה לפירסום רב ולמקום של כבוד בפולקלור הכפר הקטן שלנו. ההסבר כנראה טמון ביריבות המרה ששתי הנשים טיפחו וגם דאגו להזין ברוב ימי חייהן.

כשהן היו עוד צעירות, האחת נחשבה לילדה היפה ביותר בכפר, והשנייה לחיננית והכי המקסימה – למרות שבחלוף השנים איש מאיתנו לא ממש זכר מי הייתה מה, וגם, באופן מצער, לא נותרו בהן עדויות לאיכויות הללו ולו כדי לעורר את הזיכרון. במשחקי הקונדס שלו, רצה הגורל הנכלולי כי שתי הנשים הצעירות יתאהבו באותו גברבר יפה-תואר, זָבּלָה. באותם ימים עוד לא כינינו אותו בשמו המלא "זָבּלָה-חד-הרגל", מפני שטרם ביצע את אותה העבירה המסתורית (אך ללא ספק קשורה בחטאי הבשר) אשר בגינה אבינו, האל שבשמים, העניש אותו ולקח ממנו את אחת משתי רגליו במלחמה הגדולה, בזמן שהמושיע ישו, הלא הוא בנו הרחמן, חמל עליו והשאיר לו לפחות את הרגל השנייה כדי שיוכל לדדות.

כל הכפר ידע ששתי הנשים הצעירות דיי דלוקות על זָבּלָה, מפני ששתיהן לא הועילו בטובן לרקוד איתו בחגיגות, אלא היו מסובבות את ראשן ומעקמות את אפן כלפיו בכל פעם שהפרחח החצוף הזה היה בכלל מעז לזרוק לעברן איזה חצי מילה, או קורץ. ואם לא די בזה, כהוכחה חותכת למשיכה העזה ששתיהן חשו כלפיו, היו בינינו כאלה שנשבעו ששמעו את עלמות החן הללו נשבעות בתמימותן ובצניעותן (היקרים להן מכל) שהן לעולם לא תינשאנה לנבל הדו-פרצופי הזה זָבּלָה, גם אם הוא היה הגבר האחרון על פני כל אדמת שיברואה. מה, עדיף להיות קודם נזירות. עדיף להיות קודם זונות! לא, עדיף להיות קודם פרוטסטנטיות! (למרות שאף אחד לא ממש האמין שהן ירחיקו לכת עד כדי כך.)

והנה, ערמומי במידה שווה להיותו טוב, האל יודע להעניש אותנו לא רק בכך שהוא מעקב את המשאלות שלנו, אלא גם בכך שהוא מעניק לנו אותן, בסופו של דבר. ובמקרה הזה של שתי הנשים, הוא בחר לחתוך בגב הסכין. כך רצה, ואף אישה לא זכתה ב…

המשך בפרק הבא: עץ התפוח פרק II: השיכור וביש המזל
שלכם, ריקי רביצקי