יוניקורן

אגדה או אמת, מיסטיקה או מדע? חדי קרן מופיעים בהדפסים עתיקים כחיה שהיתה, נכחה על פני האדמה, ובאה במגע עם דמויות ייחודיות בלבד, בעיקר נשים. ברפואה העתיקה קיימים תרופות שמבוססות על מרכיב הבא מהקרן של חיה מיתית זאת, אך יש האומרים כי לאורך השנים נמכרו קרניהן של לוויתני ה-Narwhal במקום, ולא קרניו של חדי הקרן, שכן אי אפשר היה לתפוס אותם לעולם.

התיאור העתיק ביותר של חד קרן מגיע מיוון העתיקה, ולמרות שכיום נוהגים לצייר את חד הקרן כסוס עם קרן הקבועה במצחו, לפי התיאורים ההיסטורים חדי הקרן אינם זן של סוס כלל, שכן יש להם פרסות הדומות לאלו של תיש, כמו גם זקנקן קטן. זהו כנראה יצור מיוחד במינו עם כוחות ויכולות שמעבר לאלו המוכרים לאדם.

הנה כמה חדי קרן לפניכם, במופעים שונים לאורך ההסיטוריה של האומנות.

שלכם,
ריקי רביצקי

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki
The Unicorn Tapestries

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki
Lady with Unicron, Raffael

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki
The Lady and the Unicorn, Tapestries

rikiravitzki, riki-ravitzki, ריקי-רביצקי, ריקירביצקי

 

עץ התפוח – פרק VI: ואז זבלה חד-הרגל….

זהו פרק VI: ואז זבלה חד הרגל…, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלהפרק II: השיכור וביש המזל,פרק III: אמהות ובניםפרק IV: ביס מאותו התפוח, פרק V: קרב עץ התפוחים)

… בחמת זעם שתיהן קטפו משני צידיו המנוגדים של אותו הענף, אבל אז, במקרה, מדאם אוטובורו משכה מעט את הענף לכיוון שלה, רק שבדיוק באותו הרגע היריבה שלה הושיטה גם היא יד לקטוף איזה תפוח.

"מה זה?!" נשפה בין שיניה האלמנה אטצ'ווריגראי. "ובכן, שתיים יכולות לשחק במשחק הזה! ואחת עוד יותר טוב מהשנייה!" היא אחזה בענף בעוף עם יד אחת לייצב אותו, וביד החופשייה המשיכה בפראות רבה לקטוף תפוחים, מהר מהר.

"שאלוהיםיהיהעדיייי" שרקה גברת אוטובורו, "האם המכשפה-בלי-בושה הזאת מוכנה לתלוש את כל הענפים מהעץ הזה רק כדי לספק את התאוות שלה?" והיא משכה בזריזות את הענף חזרה לצד שלה, אבל בטעות איתו גם את האלמנה השניה שאחזה בענף מצידה, ולהפתעתה מצאה את עצמה ככה נגררת ישר לאמצע חומת האבן המפרידה.

"אי-יי!" צווחה האלמנה. "אז הפוטה החצופה הזאת רוצה לשחק מלוכלך, אה?" והיא שלחה יד להחזיר את הענף לצד שלה, כשבדיוק מדאם אוטובורו סיימה לקטוף את התפוח האחרון שעליו, וכשתפוח זה נתלש מהעץ, הענף השתחרר בפתאומיות, נמתח חזרה למקומו והיכה בחוזקה בחזה המאוד שופע של האלמנה ההמומה. היא עפה אחורה, והתגלגלה בכבדות עד שמחצה בישבנה את ערוגת הכרישה היקרה שלה.

עכשיו כבר באמת לא היה זמן יותר לתת לכעס לעלות ולבעבע, או לתת דרור למילים שיתארו את העלבון שלה מול כל בני הכפר שלנו שהתאספו מהר לאורך השביל כולו כדי לצפות במחזה – השכנה התקדמה ועברה לקטוף בענף "מחלוקת" אחר, הפעם בצידו המרוחק של העץ. האלמנה אטצ'ווריגראי קמה על רגליה באמצע הערוגה בין קרשות מחוצות, מלמלה וסילקה את הבוץ שדבק באחוריה, חזרה אל זירת הקרב, וגמרה בדעתה להשיב מכת נגד הגונה כהחזר להתפרצות המבישה הזאת כלפיה. בקריאות של גנאי ושל כל עלבון אפשרי אחר שבמשך שנות יריבות רבות נאגר בתוך המוח ומילא את כל חדרי הלב, השתיים לפתו את התפוחים, תלשו אותם מהענפים, העמיסו בסלסלות, וכל הזמן המשיכו וקישטו את האויר בתיאור המוניטין של השניה, עם השמצות ובביטויים ביולוגיים מפורטים כאלה שבמיוחד לשמם כנראה נועדה השפה הבאסקית, אם לא הייתה זאת השפה שהומצאה בגן העדן לשימושם של המלאכים.

היה רגע אחד ששתיהן הושיטה יחד יד אל אותו התפוח, והן נגעו קצת זו בזו, ואז כל אחת זעקה עד לב השמים ונסוגה כאילו היה המגע מחלל. רותחת מזעם עדיין על הערמומיות שבה עזבה קודם לכן המדאם אוטובורו את הענף לכיוונה, האלמנה אטצ'ווריגראי החליטה להשיב על העלבון, אבל ברוך: היא שמה את כל כובד משקלה על הענף, כופפה אותו אל הצד שלה כדי שכשהמדאם אוטובורו תושיט את היד שלה מצידה הרחק אל הפרי, ואז היא תכננה לשחרר אותו שיעוף לו חזרה אליה ויתן לה—

— הענף נשבר. והאלמנה מצאה את עצמה שוב רובצת בתוך הכרישה שלה.

שאגות וקריאות הקהל האדימו את לחייה מזעם ומבוכה. היא ישבה שם יורקת אל עבר מדאם אוטובורו תיאורים של אופי ושושלת ומנהגים ושאיפות ומראות. והשנייה, שטופת העלבונות, גילתה שהסלסילה האחרונה שלה לא התמלאה מספיק, אבל גם שהענף היחיד שנותר עם התפוחים שבור ומונח הרחק מהישג ידה, בתוך הגן של שכנתה. היא הרימה את ידיה אל על, וקראה לאלוהים להיות עד לשוד הזה! לפריצות הזאת! לפיראטיות הזאת! והיא מיד הצטלבה והתחננה לאימא מריה שתשים את הידיים על האוזנים של ישו התינוק הרך, שלא יפגע חס וחלילה מהגסויות האלה שלא הפסיקו לזרום מהפה המלוכלך של הנפשעת, הגסה, העלובה הזאתי, האטצ'ווריגראי!

תאור שאילץ את האלמנה להגיב במחוות יד קלה.

מחוות יד קלה שחייבה את מדאם אוטובורו להשליך חופן בוץ.

פגיעה שהכריחה כמה מאנשי הכפר למהר לחומה כדי למנוע שנזק גופני ממשי יהרוס את ההנאה הצרופה שהבידור הזה העניק לנו עד כה.

במערכה האחרונה של קרב עץ התפוחים, האלמנה אטצ'ווריגראי היא זאת שמילאה בדיוק את הסלסילה החמישית שלה בשארית התפוחים. המדאם אוטובורו נאלצה להתמקח כל כך, עד שהאופה הליקואזי, קמוץ האגרופים, נאות לקבל גם ממנה את כל הסלסילות, גם את החסרה. הוא נאנח בקול ובגרון חנוק תיאר את הגורל הוודאי שבטח צפוי לילדים שלו למות עניים בבית יתומים. יחד עם זאת, הרבה מבני הכפר הכתירו דווקא את המדאם אוטובורו מנצחת, כי, אחרי הכול, זה לא היה הישבן הרחב שלה שפעמיים מצא את עצמו בתוך ערוגת הכרישה שלה עצמה.

במשך השבועות הבאים, בכל פעם ששאלו בשוק על הקרב (תמיד במבט תמים ובקולות גרגור של חמלה), המדאם אוטובורו איימה לנקוט בהליכים משפטיים נגד אותה צ'חצ'חית איומה שפגעה בעץ שלה! והאלמנה אטצ'ווריגראי שיתפה את כולנו בחשדות שלה לגבי מה שוודאי המדאם אוטובורו הציעה לאופה כפיצוי על התפוחים שהיו חסרים לה; למרות שלפי דעתה, המצרך הזה לא ממש היה שווה משהו גם בימים ההם הצעירים והרעננים שלה, ובטח האופה הסכים רק מפני שהוא רוצה להפחית את הזמן שלו בגיהנום כיף-הקלע, על ידי הטלת סבל נוראי על הגוף.

במהלך השנה, הן המשיכו ללחום את היריבות שלהן בשדה הקרב הגני, כל אחת עובדת לה מעלות השחר ועד שקיעת החמה כדי להניב ירקות שהפכו לגאווה של הכפר וגם למצוקת כל הגננים האחרים. העבודה שלהן באוויר הפתוח שמרה על גופן בריא וגמיש, והשבחים שזכו להם מפי העוברים והשבים החיו את רוחן, בפרט התשבוחות שנשתמעו כהשוואה מפחיתה כלפי היבול של האישה השנייה.

ואז, ביום סתווי קר ורטוב, זבלה-חד-הרגל…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח
פרק V: קרב עץ התפוחים

שלכם, ריקי רביצקי

On Body and Soul

הדרך בה חיות מתחברות היא דיי מיסתורית עבורי, אבל נראה לי שגם בני אדם לא ממש יודעים את המסלול המתוק להיות יחד, לא אל הטבע, וגם לא לליבו של האחר, זה שאולי חולק איתך חלום משותף.

שלכם, ריקי רביצקי

(מיוטיוב)

גבנו לברושים

נסענו שעות. היה לילה. אור הכוכבים לאט לאט נעלם אבל לא כי עלתה השמש אלא כי התקרבנו לעיר. המשכנו לדבר על צורות של דברים, ושאלתי אותה איך היא מדמיינת את הנשמה שלה.

" מבחינת צורה," שאלתי, "זאת אומרת, כשאת חושבת על הנשמה שלך, אז איך היא נראית לך, בדמיון?" אני חשבתי שהיא תענה לי "אישה בטוגה יוונית כזאת," כי ככה אני דמיינתי את הנשמה שלה, של יצור מיתי, כמו הפסלים של הנשים שמעטרות את העומדים של האקרופוליס.

היא ענתה, "עץ. עץ אלון עתיק, כזה שכל הזמן מפיל ממנו בלוטים, כמו כוכבים שנופלים מהשמים, עוד ועוד, עץ אלון עתיק נטוע עמוק עם שורשים שמחזיקים את כל הבית שנבנה עליו."

כשנכנסנו לעיר התנגן ברדיו שיר למילים של לאה גולדברג:

גבנו לברושים 
אנחנו מסתירים את ההרים. מאחורי בתינו. 
אנחנו מתביישים לראות את הכוכב 
חשים אל הרחובות הרוחשים 
בל יסתבך לבנו במרחב. 

וכך חיים עם חלונות סגורים 
ובחוצות החגורים חוטים 
של טלפון וטלגרף. 
הרחק מכל אשר אהבנו לתומנו. 
בתוך הזמן. 
מעבר לעצמנו. 

שלכם,
ריקי רביצקי

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

האישה שטווה זהב מהים

רציתי לספר לכם עליה. ולבסוף אספר על אחרת. שתיהן נשים הבאות מהים. שתיהן טוות זהב. האחת במילים, השניה בחוטים. אספר על השניה.

הגברת ויגו חיה בסרדיניה. כשהיקשתי על דלת ביתה, ראיתי שלט קטן ובו כתוב: "החיפזון אינו גר כאן." ויגו ישבה בפינת החדר וסביבה הרהרים של סלילי חוט בהיר, נול טוויה בגדלים שונים, והרבה מאוד בדים. נערה צעירה ישבה לידה, בוכה. ויגו אחזה בה ברכות, ועל אחת מידיה היא קלעה צמיד חוטים. היא שרה לה בשקט, ולפתע משכה את התריסים הגדולים שיפתחו, וברק של אור שמש חדר אלינו. בבת אחת, הצמיד שקלעה זהר.

ריקירביצקי, ריקי-רביקצי, rikiravitzki

הצמיד הזה עשוי מחוט עתיק, ששמו בייסוס. אפשר למצא אותו כאן, בביתה של ויגו, וגם בקברי פרעונים ממצרים העתיקה. הדרך בה החוט מתעורר לחיים במגע עם קרני השמש, הוא שהופך אותו לאוצר כל כך נדיר. החומר הזה הוא אחד עם האור.

חוטי הבייסוס גם קלילים כמו אויר, כך גליתי אחרי שויגו התפנתה אלי, השקתה אותו ביין מקומי והאכילה אותי פסטה עסיסית, טיילה איתי בחופי האי שהשקט שבו מנשים, והראתה לי את המסלול שהיא עושה הישר אל מקורות החוט כששטנו יחד בסירה שלה, גם היא צבועה כחול כמו התריסים. הסירה, עיניה של ויגו, והשמים התערבבו אצלי ביחד לים גדול.

ריקי רביצקי, ריקי-רביצקי, ריקי.רביצקי, riki-ravitzki, rikiravitzki. riki.ravitxzki

אפשר לאמר שאת החוט ויגו טווה מהמים. בכל אביב, ביום מיוחד, היא עוצרת את הסירה מעל נקודה מסויימת בים "שאת מיקומה רק הגלים מגלים לי," כך היא אומרת, ואז צוללת פנימה עד לקרקעית. שם חיות כבר עידנים צדפות מיוחדות שנקראות Pinna Nobilis, זקופות וחזקות, אשר נצמדות לחול בהמתנתם לנשים כמו ויגו וזאת בעזרת קורים דקיקים שהן טוות. הקורים האלה הם משי טהור שצבעו זהוב.

"כשאני התלוותי לאמא שלי שצללה מטה, היינו רק שתינו פה וכיפת השמים. היום כבר מלווים אותי לא פחות מאשר כוחות משמר החוף. ככה זה כשהעולם שכח להאמין בטבע," היא אמרה, והוסיפה "and to adore the treasures around us". המילה הזאת, to adore, קשרה אותי אל המקום הזה לעד.

רק ויגו, אחת משושלת ארוכת שנים של נשים בלבד, יודעת לבצע את מלאכת ליקוט הקורים מהצדפות הגאות האלה, שכל מבוקשן הוא להמשיך ולצמוח, כדי לשוב ולפגוש באביב הבא את נציגת שושלת הנשים אשר יודעות את סודן.

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, ריקי.רביציקי, rikiravitzki, riki-ravitzki, riki-ravitzki

ריקירביציק, ריקירביציק, ריקי-רביציק, rikiravitzki, riki-ravitzki, riki.ravitzki

שלכן, ריקי רביצקי

חול, אבנים, וקריאת התרנגול

כשהטבע בחוץ מהווה את עמוד השדרה של חייך ושל התרבות שבה אתה חי, הריחוק מסגנון חיים כזה יוצר געגוע עמוק ואין סופי. זה יכול לעשות אותך עצבני מאוד, או רדום מאוד, שזה בעצם אותו הדבר, כי משהו חסר בך, איזה נוכחות שמפעימה את המקצב שלך איננה במגע ישיר איתך, וזה יוצר אצלך אי נוחות תמידית. או שאתה מתעקש ונלחם, או שאתה מוותר ונמוג. חבר טוב שלי מתאר שזה כמו להסתובב סחור סחור על קרוסלה, אתה יכול להנות, נניח, אבל אתה גם יודע שיש תחושה אחרת מכל זה, שיש אדמה יציבה שנעלמה לשנייה, ואתה מחכה לזה שהסיבוב כבר יגמר ויוחזר לגוף שלך תחושה עמוקה של חיבור.

לחיות בים, או בין השדות והגבעות, מכניס אדם לריתמוס אחר מאשר של זה החי בעיר וקם ועובד למחייתו בתוך סביבה שהיא מיסודה מנותקת מהצרכים של הטבע. כי כשיש צורך לצאת לקציר, לטפל בחיות, להגן על הפירות שעל העצים, לאסוף עלים שלגמרי כיסו את השביל – זה לא חיים קלים דווקא, אבל הנוכחות הזאת של הסביבה במעגל היומיומי שלך מובילה אותך לבצע פעולות חוזרות בזמנים קצובים. ואז, גם בלי שתשים לב, וגם בלי שתרגיש חיבה יתרה לנוף שסביבך או לחיות במרעה וביער, אתה מקיים סוג של פעולות שהן כמו טקסים קטנים בינך לבין העולם בחוץ. אתה מקיים משהו נוסף, במפגש בין הגוף שלך לאיזה "גוף" אחר, שלם וגדול ממך שממלא את העולם כולו. זה מכניס אותך לתוך רצף אחר, של משהו גדול בהרבה, ובלי לדעת, הקיום שלך בעולם זוכה למשמעות של רובד נוסף, כזה שאדם בעיר לעולם לא יהיה לו, שכבה עמוקה ונצחית יותר.

אני ,לדעתי, יש משמעות לכך שאתה מעביר את הקרן של השמש עוד שלב פנימה לתוך האדמה, או מוזג את המים לתוך שדה שאחרת לא היה מכיר צל של שתיל, או כשאתה מאשש את קיומו של עץ אלון עתיק שהיה נשכח ללא המבט התמהה שלך על אין-ספור הבלוטים שהפיל ועליך עכשיו לאסוף מהאדמה.

בחוויית ה-great outdoors יש אוסף של צורות וחגיגות קטנות. החול על הידיים, האבנים שסביב העץ, הקריאה של התרנגול – אלה הם הזמנות קטנות לדבר בשפה נוספת, כזאת שדברו בה לפני שבאת וידברו בה גם אחרי שתלך. ולכאן אולי הגעגוע, לצלילים של שיחה אחרת, לדיבור שמעבר למילים. כי גם אדם כפרי שלא מתרגש מהדברים האלה, אלא מקיים אותם כצורך של חיי חקלאות, מוטבעות בו אין ספור שיחות עם ישויות שהן מעל לנפשו של אדם, אלה שלוחשות לו סוד ממקום אחר, ממרחב שהוא אמנם מעבר לזה שלי או שלך, אך שזקוק לשותפות איתנו בצורה מוחלטת.

הרפתקה מתגלה בשלמותה רק בסופה

בפסגת הר, או בשיט על הנחל, לפעמים רק בתום המפגש עם הטבע אנו מגלים את גדולתה של ההרפתקה שניתנה לנו לחוות בחוץ. המסע בטבע, בעיני, ריקי רביציק, הוא אתגר תמיד. כי המפגש עם העולם שבחוץ תמיד מצריך מאיתנו יותר מאשר שאנו נוטים לתת מעצמנו ביומיום.

…הסוס צמא וחייבים למצוא לו מים… העץ השיל את כל העלים ואין צל להסתתר מתחתיו, החוף ממשיך וממשיך ועד כמה אוכל ללכת, הציפור הזאת פצועה, הסלע חלק מדי, לא רוצה לדרוך על הפרגים…

השיח שלי עם הטבע לעולם יהיה שונה מהשיח שלי עם בני אדם, כי יש בו רק ניסיון להידברות, להשתלבות בממלכה אחרת, אבל התשובות מגיעות חזרה אחרת מאלה של בני האדם. עם זאת, הטבע ברור לי יותר מאשר בני האדם, שמזמן וויתרו על הקשר הזה עם כל מה שנותן לרוח לנשב ולעצב אותו.

ועוד, כשאני יוצאת החוצה, זה מתוך כוונה. כי אני בעד שוטטות. עדיף על גבו של סוסו, או לצידו, ותמיד עם לפחות שלושה או ארבעה כלבים, שהולכים ובאים, והפרווה שלהם מסמנת לך את השביל בתוך השדות.

לאחרונה גמעתי מרחק לא קטן באזור הררי. אומרים שם שאם אתה נופל, זה לא כי נתקלת בהר, אלא זה האבנים הקטנות שגורמות לך להחליק. לכן צא, ועבור על פני כל האבנים הקטנות כולן שבדרך, וככה לבסוף תגלה שטיפסת את כל ההר.

שלכם, ריקי רביצקי the great outdoords