עץ התפוח – פרק VII: איפה האטצ'ווריגראי הזאתי

זהו פרק VII: איפה האטצ'ווריגראי הזאתי, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלהפרק II: השיכור וביש המזל,פרק III: אמהות ובניםפרק IV: ביס מאותו התפוחפרק V: קרב עץ התפוחים, פרק VI: ואז זבלה חד הרגל)

…ואז, ביום סתווי קר ורטוב, זבלה חד-הרגל מת. לא ממשהו מיוחד; פשוט אזלו אצלו החיים, כפי שיקרה וודאי לכולנו ביום מהימים. לזבלה לא היתה משפחה, אבל בכל זאת הוא היה אחד משלנו, וכולם הגיעו לטקס הקבורה שלו ועמדו בגשם השוטף בשקט בזמן שהכומר ניצל היטב את ההזדמנות להבטיח לכולנו שהמוות הוא מנת חלקנו כולנו ובלתי נמנע ממש, ולכן כדאי שנתחיל להתכונן לקראתו, בעיקר מי מאיתנו, אנשים מאוד מסוימים שהוא יכול למנות אותם בשמם (אבל הוא לא יעשה זאת כדי לא להכתים בהאשמות את האירוע הזה של זבלה, אפילו שהן מאוד מוצדקות!) כולנו עזבנו את בית העלמין, הגברות לבתים ולעבודה, והגברים לקפה/בר של ראש הכפר, לאיזה כוסית קטנה לזכרו של זבלה.

… אולי שתים.

רק המדאם אוטובורו והאלמנה אטצ'ווריגראי נשארו בחצר הכנסייה. הן עמדו בגשם משני הצדדים של צלקת האדמה הטריה, כשמבטן מושפל מטה אל צרור הפרחים שכל אחת החזיקה באצבעות מיובלות מעבודה. הן עמדו שם במשך שעה… שעתיים… ולמרות שצעיפה של כל אחת נרטב כהוגן בגשם והן סגרו את השיניים חזק שלא ינקשו בקור, אף אחת לא הייתה מוכנה להיות זאת שעוזבת ראשונה את בית העלמין, כי בכך היא תוותר על התפקיד של האבלה-הראשית ותכריז בעצם את השניה כבעלת זכות הצער הגדולה יותר.

החצאיות הרטובות הגדולות והשחורות שלהן הפכו כבדות מכדי להתנופף ברוח שנשבה כעת, והטילה את הגשם באלכסון על הקבר. אבל, עדיין, שתיהן לא היו מוכנות למסור את המקום לרשותה של השנייה, זאת שזבלה הגברבר יפה-התואר ממש לא סבל בכלל. זה יהיה פשוט עלבון לזכרו.

… שלא נדבר על הטעם שלו.

לבסוף, יצא הכומר בצעדים זריזים מהבית שלו שבצד הכנסיה, ישנוני למדי ומתלונן בקול על כך שנאלץ לקרוע את עצמו מתוך מדיטציה עמוקה רק בגלל איזה שתי זקנות עקשניות. הוא נעמד בראש הקבר, הרוח פורעת  את המטריה הגדולה והשחורה שהחזיק, ובכעס ציווה על השתיים לבוא איתו. מיד! אז, רק כי זה ממש היה חצוף שלא לציית לשליחו של האל, בפרט כשהוא עומד ככה במקרה בבית קברות, הן נתנו לכומר להוביל אותן בחזרה הביתה, כמובן לא לפני שכל אחת ניסתה בתורה להתעכב שם עוד איזה רגע יותר מהשניה. ואז הן הלכו הביתה, כל אחת מצידו האחר של הכומר, כל אישה עם כתף אחת מוגנת תחת המטריה וכתף שנייה נרטבת עוד מהגשם שזלף בשוליה. ומבלי להוציא הגה, הן נפרדו מהכומר במורד כל גן וצעדו במעלה השבילים שלהן, כל אחת לביתה שלה.

הבוקר שלמחרת הפציע באור שמש קריר ושברירי המאותת על סוף הסתיו. המדאם אוטובורו ידעה שבקרוב יגיע זמן קטיף התפוחים שהניבו השנה בשפע, גם אם הם קטנים ופחות מתוקים מתמיד. (האם הצדק שמרעיף עלינו האל אינו מגלה עצמו בכל?) בעודה ממלאה צנצנות בממרח פיאמנטה, היא הציצה לה מדי פעם מבעד לחלון המטבח לראות אולי האטצ'ווריגראי התאוותנית הזאת כבר פושטת על העץ. אבל האלמנה לא יצאה מהבית כל אותו היום. המדאם אוטובורו השתוממה: איזה מן משחק משחקת לה המכשפה הזקנה הזאת. או-וו, רגע, רגע! היא מעמידה פנים של מוכת אבל כה כבד מכדי לצאת ולבצע את משימות הגן? האם זאת הדרך הערמומית שלה לרמוז שהיא בעלת הסיבה הגדולה ביותר להתאבל על זבלה הצעיר, זה שבכלל לא שם עליה קצוץ? איזה תכסיס נאלח!

למחרת אחרי המיסה, הכומר שאל את המדאם אוטובורו מדוע השכנה שלה לא הגיעה לדרשה. היא ענתה שהיא עצמה דיי בטוחה שהיא ממש לא יודעת. אולי ההיא החליטה לה לא להגיע יותר למיסה כי היא הבינה שגם אם הרחמים של האל הם אין-סופיים, הם לא עד כדי כך אין-סופיים, כדי להציל אנשים מסוימים שכל הזמן מפגינים את האבל המאולץ שלהם! אותו סוג של אנשים שתמיד מסתובבים עם איזה ספר עבה שנכתב על ידי בנים מעוקמי-רגלים וחלשלושים כאלה, שלא מסוגלים לזרוק כדור כמוש'צריך! לא, אפילו אם ישו הילד בכבודו ובעצמו היה מתחנן בפניהם לשחק איתו! הכומר נענע את ראשו ונאנח, מצטער ששאל בכלל.

בשעות אחר הצהריים של אותו היום, המדאם אוטובורו הרימה את ראשה מעבודת תיחוח וכיסוי האדמה לקראת החורף, והנה היא רואה את הכומר מהדס לו בממלכתיות במעלה השביל של האלמנה. לא עברו יותר משתי דקות, והוא יצא מהבית עם ערשת עצובה ומצח מקומט. המדאם אוטובורו קראה אליו מעבר לחומה, לדעת מיד מה פשר כל המשחק הזה של הזקנה האלמנה האטצ'ווריגראי. הכומר הרים את החצאיות שלו כדי שלא תתמלאו בוץ, פילס את דרכו אליה, ואמר בטון ענוג ורוטט שבדרך כלל משמש אותו לדיונים בנושא של מימון גג חדש לכנסיה, "השכנה שלך נקראה לדין," ….

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח
פרק V: קרב עץ התפוחים
פרק VI: ואז זבלה חד-הרגל…

שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק VI: ואז זבלה חד-הרגל….

זהו פרק VI: ואז זבלה חד הרגל…, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלהפרק II: השיכור וביש המזל,פרק III: אמהות ובניםפרק IV: ביס מאותו התפוח, פרק V: קרב עץ התפוחים)

… בחמת זעם שתיהן קטפו משני צידיו המנוגדים של אותו הענף, אבל אז, במקרה, מדאם אוטובורו משכה מעט את הענף לכיוון שלה, רק שבדיוק באותו הרגע היריבה שלה הושיטה גם היא יד לקטוף איזה תפוח.

"מה זה?!" נשפה בין שיניה האלמנה אטצ'ווריגראי. "ובכן, שתיים יכולות לשחק במשחק הזה! ואחת עוד יותר טוב מהשנייה!" היא אחזה בענף בעוף עם יד אחת לייצב אותו, וביד החופשייה המשיכה בפראות רבה לקטוף תפוחים, מהר מהר.

"שאלוהיםיהיהעדיייי" שרקה גברת אוטובורו, "האם המכשפה-בלי-בושה הזאת מוכנה לתלוש את כל הענפים מהעץ הזה רק כדי לספק את התאוות שלה?" והיא משכה בזריזות את הענף חזרה לצד שלה, אבל בטעות איתו גם את האלמנה השניה שאחזה בענף מצידה, ולהפתעתה מצאה את עצמה ככה נגררת ישר לאמצע חומת האבן המפרידה.

"אי-יי!" צווחה האלמנה. "אז הפוטה החצופה הזאת רוצה לשחק מלוכלך, אה?" והיא שלחה יד להחזיר את הענף לצד שלה, כשבדיוק מדאם אוטובורו סיימה לקטוף את התפוח האחרון שעליו, וכשתפוח זה נתלש מהעץ, הענף השתחרר בפתאומיות, נמתח חזרה למקומו והיכה בחוזקה בחזה המאוד שופע של האלמנה ההמומה. היא עפה אחורה, והתגלגלה בכבדות עד שמחצה בישבנה את ערוגת הכרישה היקרה שלה.

עכשיו כבר באמת לא היה זמן יותר לתת לכעס לעלות ולבעבע, או לתת דרור למילים שיתארו את העלבון שלה מול כל בני הכפר שלנו שהתאספו מהר לאורך השביל כולו כדי לצפות במחזה – השכנה התקדמה ועברה לקטוף בענף "מחלוקת" אחר, הפעם בצידו המרוחק של העץ. האלמנה אטצ'ווריגראי קמה על רגליה באמצע הערוגה בין קרשות מחוצות, מלמלה וסילקה את הבוץ שדבק באחוריה, חזרה אל זירת הקרב, וגמרה בדעתה להשיב מכת נגד הגונה כהחזר להתפרצות המבישה הזאת כלפיה. בקריאות של גנאי ושל כל עלבון אפשרי אחר שבמשך שנות יריבות רבות נאגר בתוך המוח ומילא את כל חדרי הלב, השתיים לפתו את התפוחים, תלשו אותם מהענפים, העמיסו בסלסלות, וכל הזמן המשיכו וקישטו את האויר בתיאור המוניטין של השניה, עם השמצות ובביטויים ביולוגיים מפורטים כאלה שבמיוחד לשמם כנראה נועדה השפה הבאסקית, אם לא הייתה זאת השפה שהומצאה בגן העדן לשימושם של המלאכים.

היה רגע אחד ששתיהן הושיטה יחד יד אל אותו התפוח, והן נגעו קצת זו בזו, ואז כל אחת זעקה עד לב השמים ונסוגה כאילו היה המגע מחלל. רותחת מזעם עדיין על הערמומיות שבה עזבה קודם לכן המדאם אוטובורו את הענף לכיוונה, האלמנה אטצ'ווריגראי החליטה להשיב על העלבון, אבל ברוך: היא שמה את כל כובד משקלה על הענף, כופפה אותו אל הצד שלה כדי שכשהמדאם אוטובורו תושיט את היד שלה מצידה הרחק אל הפרי, ואז היא תכננה לשחרר אותו שיעוף לו חזרה אליה ויתן לה—

— הענף נשבר. והאלמנה מצאה את עצמה שוב רובצת בתוך הכרישה שלה.

שאגות וקריאות הקהל האדימו את לחייה מזעם ומבוכה. היא ישבה שם יורקת אל עבר מדאם אוטובורו תיאורים של אופי ושושלת ומנהגים ושאיפות ומראות. והשנייה, שטופת העלבונות, גילתה שהסלסילה האחרונה שלה לא התמלאה מספיק, אבל גם שהענף היחיד שנותר עם התפוחים שבור ומונח הרחק מהישג ידה, בתוך הגן של שכנתה. היא הרימה את ידיה אל על, וקראה לאלוהים להיות עד לשוד הזה! לפריצות הזאת! לפיראטיות הזאת! והיא מיד הצטלבה והתחננה לאימא מריה שתשים את הידיים על האוזנים של ישו התינוק הרך, שלא יפגע חס וחלילה מהגסויות האלה שלא הפסיקו לזרום מהפה המלוכלך של הנפשעת, הגסה, העלובה הזאתי, האטצ'ווריגראי!

תאור שאילץ את האלמנה להגיב במחוות יד קלה.

מחוות יד קלה שחייבה את מדאם אוטובורו להשליך חופן בוץ.

פגיעה שהכריחה כמה מאנשי הכפר למהר לחומה כדי למנוע שנזק גופני ממשי יהרוס את ההנאה הצרופה שהבידור הזה העניק לנו עד כה.

במערכה האחרונה של קרב עץ התפוחים, האלמנה אטצ'ווריגראי היא זאת שמילאה בדיוק את הסלסילה החמישית שלה בשארית התפוחים. המדאם אוטובורו נאלצה להתמקח כל כך, עד שהאופה הליקואזי, קמוץ האגרופים, נאות לקבל גם ממנה את כל הסלסילות, גם את החסרה. הוא נאנח בקול ובגרון חנוק תיאר את הגורל הוודאי שבטח צפוי לילדים שלו למות עניים בבית יתומים. יחד עם זאת, הרבה מבני הכפר הכתירו דווקא את המדאם אוטובורו מנצחת, כי, אחרי הכול, זה לא היה הישבן הרחב שלה שפעמיים מצא את עצמו בתוך ערוגת הכרישה שלה עצמה.

במשך השבועות הבאים, בכל פעם ששאלו בשוק על הקרב (תמיד במבט תמים ובקולות גרגור של חמלה), המדאם אוטובורו איימה לנקוט בהליכים משפטיים נגד אותה צ'חצ'חית איומה שפגעה בעץ שלה! והאלמנה אטצ'ווריגראי שיתפה את כולנו בחשדות שלה לגבי מה שוודאי המדאם אוטובורו הציעה לאופה כפיצוי על התפוחים שהיו חסרים לה; למרות שלפי דעתה, המצרך הזה לא ממש היה שווה משהו גם בימים ההם הצעירים והרעננים שלה, ובטח האופה הסכים רק מפני שהוא רוצה להפחית את הזמן שלו בגיהנום כיף-הקלע, על ידי הטלת סבל נוראי על הגוף.

במהלך השנה, הן המשיכו ללחום את היריבות שלהן בשדה הקרב הגני, כל אחת עובדת לה מעלות השחר ועד שקיעת החמה כדי להניב ירקות שהפכו לגאווה של הכפר וגם למצוקת כל הגננים האחרים. העבודה שלהן באוויר הפתוח שמרה על גופן בריא וגמיש, והשבחים שזכו להם מפי העוברים והשבים החיו את רוחן, בפרט התשבוחות שנשתמעו כהשוואה מפחיתה כלפי היבול של האישה השנייה.

ואז, ביום סתווי קר ורטוב, זבלה-חד-הרגל…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח
פרק V: קרב עץ התפוחים

שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק V: קרב עץ התפוחים

זהו פרק V: קרב עץ התפוחים, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלה, פרק II: השיכור וביש המזל, פרק III: אמהות ובנים, פרק IV: ביס מאותו התפוח)

… בגלל שהעץ עמד בדיוק על הגבול בין שני הגנים (ובאמת, חומת האבן המפרידה נגעה בעץ משני צדדיו והוא צמח בתוכה רכוס כאבזם), השתיים חלקו את התפוחים ביניהן, אבל כל אחת קטפה רק מהענפים שנתלו מעל האדמה שלה. כדי שלא להתפס כקטנונית בעודה מתעלמת באופן בולט לעין במיוחד מהנוכחות של השניה, כל אישה קטפה את הפרי ביום אחר, למרות שזה היה מעצבן עד כדי חריקת שיניים ממש, לתכנן במשך שבועות קטיף לבוקר מסוים ואז לראות דרך החלון שהשכנה הבלה הזאתי כבר קוטפת בעצמה דווקא באותו היום! שלא נדבר על זה שללא ספק זבלה בטוח היה מציע למישהי מסויימת להתחתן איתו אילולא הייתה מישהי אחרת כל הזמן הולכת וכופה את עצמה עליו בשערורייתיות שכזאת!

בכל שנה, מקור למתיחות רבה היה הגורל של התפוחים שצמחו על הענפים השנויים במחלוקת, אלה שבדיוק מעל חומת ההפרדה. אף אחת מהשתים לא העזה להסתכן ולקטוף תפוח שלא ניתלה במובהקות מעל האדמה שלה ולתת לשניה את ההזדמנות למתג אותה כגנבת אצל הכובסות. מהסיבה הזאת, הן היו חייבות להמתין ולחכות עד שהאל, מחופש לכוח הגרביטציה, יפתור בשבילן את העניין, בכל סוף עונה, כשהוא גרם לתפוחים ליפול או לצד האחד או לצד השני של החומה. היו שנים שבהן השטן, מחופש למשב רוח חזקה, היה מחולל ריב כזה כי גרם לרוב התפוחים השנויים במחלוקת ליפול דווקא לגן האחד ולא לגן השני. ובכל שנה מספר קורע-לב של תפוחים נפלו הישר על החומה עצמה, סופם להירקב לאיטם על גבי אבני שטח ההפקר ותחת מבטן המתאבל של הנשים, מבכות את הבזבוז הנוראי שנגרם בגלל שההיא, הנועצת-סכינים-בגב הזאתי, הרכלנית הזקנה של— שאלוהים יסלח לה.

…למרות שהאנושות לעולם לא!

וכך קרה והאופה מהישוב הסמוך ליק, שנסע ברכבו מכפר לכפר וציפצף להוציא אליו את הלקוחות, היה בעל תביעת עין טובה לקצירת רווחים, כמו כל אותם נושכי-מטבעות ליקואזים. הוא ידע שאין מי שלא אוהב תפוח דמו-של-ישו נדיר, ובוודאי יהיו כמה שירצו לקנותו… במחיר הוגן, כמובן. מודע לתחרות בין שתי האלמנות, האופה נקט משנה זהירות והציע לכל אחת בנפרד הזדמנות לעשות קצת כסף מהצד. לאחר משא ומתן ארוך וצפוף, הוא ארגן לקנות חמש סלסילות של תפוחים מכל אחת.

מוקדם בבוקר למחרת, האלמנה אטצ'ווריגראי עלתה אל עבר העץ, על הזרוע שלה תלויות חמש סלסילות. היא התכוונה להספיק ולמלא את הסלסלות לפני ש— מה זה? מדאם אוטובורו בצד השני של חומת האבן, ממלאה סלסילות בפרי הטוב והעגלגל. בסיטואציה רגילה, האלמנה לעולם לא הייתה קוטפת באותו זמן עם השכנה התאוותנית הזאתי, אבל האופה מליק אמור היה להגיע אחר הצהריים לאסוף את התפוחים שלו. אז היא ניגשה למלאכה, רוטנת. תוך זמן קצר התברר לה שזה בלתי אפשרי למלא את כל חמש הסלסילות, כי השנה התפוחים, למרות שהיו גדולים מאוד ויפים, לא צמחו בשפע כמו תמיד (ככה עושה האל בצדקתו האין סופית, נותן ביד אחת בעודו לוקח בשנייה). אחרי שהיא קטפה את כל התפוחים מהענפים האלו, אשר ללא ספק היו תלויים מעל הגן שלה, נתברר לאלמנה אטצ'ווריגראי שצלח בידה למלא רק ארבע סלסילות. וזה, אם תגדירו בצורה מאוד ליבראלית מהי סלסילת תפוחים "מלאה". מבט חטוף מעבר לחומת האבן הראה שמדאם אוטובורו במצב דומה: הענפים שלה כבר עירומים, אבל אחת הסלסילות שלה עדיין ריקה. ומה שנחשב אצלה לסלסלה "מלאה" זה סלסילה שאיננה ריקה לחלוטין! באותו הרגע ממש, לתדהמתה של האלמנה אטצ'ווריגראי, השכנה שלה נשענה מעל לחומה ובפניה מבט בוחן, מעריכה מחדש מי מבין כל הענפים מעל שטח ההפקר הוא, בשיקול דעת חוזר, בהן-צדק דווקא כן מעל האדמה שלה. עיניה של האלמנה נפערו לעיגולים ענקיים בחוסר אמונה, והחמה בערה בה! חמדנית זקנה קנאית של האוטובורו הזאתי, שוקלת לה לשבור את הסכם-הכבוד שאין מדברים בו המאפשר לחלוק את עץ התפוחים! אז היא עשתה צעד אחד קדימה, כמו למנוע את רשעותה הנוראית של השכנה, על ידי זה שתקטוף אף היא תפוחים שהם בהן-צדק בצד שלה של הענף השנוי במחלוקת. "מה?!" שרקה מדאם אוטובורו מבין שפתיה. "חטפנית מעצבנת של אטצ'ווריגראי רוצה לשחק ככה, הא? עוד נראה!" והיא נתפנתה כולה לקטוף במרץ רב את כל אותם התפוחים, שעד לאותו הרגע היו שנויים במחלוקת ועכשיו הסתברו לחלוטין  שהם שלה, לפי דין הגנה עצמית— שלא נדבר על נקמה.

בחמת זעם שתיהן קטפו משני צידיו המנוגדים של אותו הענף, אבל אז, במקרה, מדאם אוטובורו…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח

שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק II: השיכור וביש המזל

זהו פרק II: השיכור וביש המזל, מתוך הסיפורים המקסים "עץ התפוח" (שנפתח בפרק I), עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(קראו קודם את פרק I: ההתחלה)

… והנה, ערמומי במידה שווה להיותו טוב, האל יודע להעניש אותנו לא רק בכך שהוא מעקב את המשאלות שלנו, אלא גם בכך שהוא מעניק לנו אותן, בסופו של דבר. ובמקרה הזה של שתי הנשים, הוא בחר לחתוך בגב הסכין. כך רצה, ואף אישה לא זכתה בזָבּלָה, כי הוא עזב את הכפר להעניש את הקיסר במלחמה. אחרי שלוש שנים חזר זבלה בלי הרגל האחת, אך עם תחכום העולם הגדול עד כדי כך שהוא כבר לא זכר איך אומרים את רוב הדברים בבאסקית, והשתמש רק בצרפתית במקום. הוא התרברב בנפלאות שראה ובחטאים שעשה, ומבין כל הסיפורים הוא הכי השתומם לגלות שבזמן שנעדר מהכפר שלנו, שתי הנשים ההתחתנו עם רועי צאן פשוטים בהרבה מהצפיות שלהן, ששתי החתונות נערכו חודשיים בלבד אחרי מסיבת "קציר-החורש של צל הגבעות" המסעירה והמשכרת, וששתי הנשים ילדו תינוקות בתום שבעה ירחים בלבד, שכן זה דיי ידוע איך לפעמים האל הטוב חונן הריונות ראשונים כגמול לאישה שהשכילה לשמור על עצמה חסודה עד יום נישואיה. ההריונות הבאים שלהן כבר נמשכים מלוא תשעת החודשים, וזה הרי גם הגיוני, שכן בהיותם הריונות לא בתוליים האישה כבר איננה חסודה בעת עיבורה. אכן נהדרת הדרך שבה מוצא האדם צדק ואיזון בכל. עוד הוכחה לידו העליונה של האל בחיי היום יום של הכפר שלנו.

עם השנים, רועה הצאן אטצ'ווריגראי הגדיל את העדר שלו, והצליח לקנות בית קטן בשולי הכפר עם גן פראי שאשתו הכניעה ובייתה עד שהפך לגאוות הכפר וגם, כצפוי, לקנאת הכפר. אבל, אותו הבעל נהג לבלות את הזמן המיועד לטיפול בעדרים דווקא בבית הקפה / בר של ראש הכפר שלנו, מפזר שם את כספו בעבור כמות כזו של כוסויות יין, עד כדי כך שכשמת (ללא סיבה פרט לרצונו של האל) אלמנתו היתה עוד נאלצת לעמול לפרנסתה, ביזע רב, אילולא אותו גן פורה שטיפחה כל השנים ביזע כפייה ובטיפולה האוהב.

באשר לבעלה של המדאם אוטובורו, מחלתו הייתה גרועה הרבה יותר משתייה: הוא סבל מביש מזל. וכפי שמלמד אותנו הפתגם הבאסקי העתיק: אכן חסר מזלו של זה שיש לו מזל רע. למשל, אם השתוללה בהרים סופת ברקים, בוודאות יפגע ברק בכמה מהכבשים של אוטובורו. אם, במקרים נדירים, העדר שלו הניב יבול צמר טוב, דווקא אז מחירי הצמר צנחו. בכפר לא היתה אהדה רבה כלפי גורלו המר של זה, שכן זה הרי ידוע שמזל רע הוא השוט איתו מייסר האל את החוטאים כולם, גם אם הוא עושה זאת בעורמה או בחשאיות מופגנת. ויש עוד משהו: כשמחירי הצמר ירדו לאוטובורו, הם גם צנחו לכולם – גם לנו, בני מזל ותמימים שכמותנו.

אתם לא יכולים לדמיין את הפתעתנו הגמורה כשאוטובורו-חסר-המזל קיבל פתאום ירושה לא צפויה מאיזה דוד רחוק. אבל שוב דרכיו הנסתרות של האל נגלו לכלונו במפגין, כשבשובו חזרה הביתה בשעות הלילה, משתרך לו באיטיות אחרי שחגג את מעט המזל הטוב שנפל בחלקו, החליק אוטובורו לתוך הנהר, נרטב כולו, וטבע.

במעט שנותר מהירושה לאחר שכרסמו ממנה עורכי הדין הלפתניים, מדאם אוטובורו קנתה את הבית השכן לאלמנה אטצ'ווריגראי. שם היא הפיקה פרנסה זעומה בזכות עבודה רצופה בגן הזה שלה, מבוקר עד ערב. הגן הפך או למצטיין ביותר בכפר כולו או למצטיין בדרגה השנייה בכפר כולו, תלוי לפי מה בן אדם מודד גן, לפי איכות הכרישה או לפי איכות פלפלוני הפיאמנטה.

וכך קרה, שהגורל האירוני הביא את שתי היריבות לחיות ולהזדקן זו לצד זו, שם בשולי הכפר, כל אחת ללא בעל וכל אחת רק עם ילד אחד שבו יכלה להספיג את אהבתה ואיתו לצבוע את כל ציפיותיה. בנה של האלמנה אטצ'ווריגראי נתגלה כ…..

המשך בפרק הבא: עץ התפוח פרק III: אימהות ובנים
והנה הפרק הקודם: עץ הפתוח פרק I: ההתחלה
שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק I: ההתחלה

זהו פרק I: ההתחלה, מתוך אחד הסיפורים שהוא גולל בפני מזמן, ורציתי לשתף בו אתכם. עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

האלמנה אצ'וורגראי היתה מאוד גאה בעץ התפוחים הנפלא שצמח על גבול אדמתה, ממש מאחורי ערוגת הכרישה שטיפחה ובכל שנה נתנה את היבול הטוב ביותר בכפר כולו. השכנה שלה, והיריבה הותיקה ביותר שלה, מדאם אוטובורו, גם כן שאבה הנאה עצומה מעץ התפוחים הנהדר שצמח בסמוך לחלקת הפיאמנטה המוצלחת שלה, מושא קנאתם של כל מגדלי הפילפלון הירוק והחד הזה. לצערה הרב של שלוות הכפר שלנו, נבהיר כבר בשלב הזה שלא מדובר היה בשני עצים אלא בעץ יחיד אחד, אשר צמח לו בדיוק על קו הגבול בין שתי האדמות של הנשים הזקנות הללו, ועל כן, גם על פי חוק ובעיקר על פי מסורת, הוא נחשב לרכושן המשותף של שתי הנשים גם יחד. ברור, אם כך, שהיה זה בלתי נמנע לחלוטין (או בעצם דיי מתבקש) שעץ התפוחים הזה יגרום למחלוקת כה עסיסית בין השתיים, שכן יש לזכור שזהו הרי תפקידו המלנכולי כל כך של הפרי המשבש הזה עוד מימי גן עדן.

כידוע ברחבי העולם כולו, אין באופיים של הבאסקים שום מקום לא לקטנוניות ולא לחמדנות. אי לכך, עלינו לחפש גורם אחר לחלוטין שיסביר את אותו "קרב עץ התפוחים" אשר זכה לפירסום רב ולמקום של כבוד בפולקלור הכפר הקטן שלנו. ההסבר כנראה טמון ביריבות המרה ששתי הנשים טיפחו וגם דאגו להזין ברוב ימי חייהן.

כשהן היו עוד צעירות, האחת נחשבה לילדה היפה ביותר בכפר, והשנייה לחיננית והכי המקסימה – למרות שבחלוף השנים איש מאיתנו לא ממש זכר מי הייתה מה, וגם, באופן מצער, לא נותרו בהן עדויות לאיכויות הללו ולו כדי לעורר את הזיכרון. במשחקי הקונדס שלו, רצה הגורל הנכלולי כי שתי הנשים הצעירות יתאהבו באותו גברבר יפה-תואר, זָבּלָה. באותם ימים עוד לא כינינו אותו בשמו המלא "זָבּלָה-חד-הרגל", מפני שטרם ביצע את אותה העבירה המסתורית (אך ללא ספק קשורה בחטאי הבשר) אשר בגינה אבינו, האל שבשמים, העניש אותו ולקח ממנו את אחת משתי רגליו במלחמה הגדולה, בזמן שהמושיע ישו, הלא הוא בנו הרחמן, חמל עליו והשאיר לו לפחות את הרגל השנייה כדי שיוכל לדדות.

כל הכפר ידע ששתי הנשים הצעירות דיי דלוקות על זָבּלָה, מפני ששתיהן לא הועילו בטובן לרקוד איתו בחגיגות, אלא היו מסובבות את ראשן ומעקמות את אפן כלפיו בכל פעם שהפרחח החצוף הזה היה בכלל מעז לזרוק לעברן איזה חצי מילה, או קורץ. ואם לא די בזה, כהוכחה חותכת למשיכה העזה ששתיהן חשו כלפיו, היו בינינו כאלה שנשבעו ששמעו את עלמות החן הללו נשבעות בתמימותן ובצניעותן (היקרים להן מכל) שהן לעולם לא תינשאנה לנבל הדו-פרצופי הזה זָבּלָה, גם אם הוא היה הגבר האחרון על פני כל אדמת שיברואה. מה, עדיף להיות קודם נזירות. עדיף להיות קודם זונות! לא, עדיף להיות קודם פרוטסטנטיות! (למרות שאף אחד לא ממש האמין שהן ירחיקו לכת עד כדי כך.)

והנה, ערמומי במידה שווה להיותו טוב, האל יודע להעניש אותנו לא רק בכך שהוא מעקב את המשאלות שלנו, אלא גם בכך שהוא מעניק לנו אותן, בסופו של דבר. ובמקרה הזה של שתי הנשים, הוא בחר לחתוך בגב הסכין. כך רצה, ואף אישה לא זכתה ב…

המשך בפרק הבא: עץ התפוח פרק II: השיכור וביש המזל
שלכם, ריקי רביצקי

On Body and Soul

הדרך בה חיות מתחברות היא דיי מיסתורית עבורי, אבל נראה לי שגם בני אדם לא ממש יודעים את המסלול המתוק להיות יחד, לא אל הטבע, וגם לא לליבו של האחר, זה שאולי חולק איתך חלום משותף.

שלכם, ריקי רביצקי

(מיוטיוב)

גבנו לברושים

נסענו שעות. היה לילה. אור הכוכבים לאט לאט נעלם אבל לא כי עלתה השמש אלא כי התקרבנו לעיר. המשכנו לדבר על צורות של דברים, ושאלתי אותה איך היא מדמיינת את הנשמה שלה.

" מבחינת צורה," שאלתי, "זאת אומרת, כשאת חושבת על הנשמה שלך, אז איך היא נראית לך, בדמיון?" אני חשבתי שהיא תענה לי "אישה בטוגה יוונית כזאת," כי ככה אני דמיינתי את הנשמה שלה, של יצור מיתי, כמו הפסלים של הנשים שמעטרות את העומדים של האקרופוליס.

היא ענתה, "עץ. עץ אלון עתיק, כזה שכל הזמן מפיל ממנו בלוטים, כמו כוכבים שנופלים מהשמים, עוד ועוד, עץ אלון עתיק נטוע עמוק עם שורשים שמחזיקים את כל הבית שנבנה עליו."

כשנכנסנו לעיר התנגן ברדיו שיר למילים של לאה גולדברג:

גבנו לברושים 
אנחנו מסתירים את ההרים. מאחורי בתינו. 
אנחנו מתביישים לראות את הכוכב 
חשים אל הרחובות הרוחשים 
בל יסתבך לבנו במרחב. 

וכך חיים עם חלונות סגורים 
ובחוצות החגורים חוטים 
של טלפון וטלגרף. 
הרחק מכל אשר אהבנו לתומנו. 
בתוך הזמן. 
מעבר לעצמנו. 

שלכם,
ריקי רביצקי

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

קופסאת העץ

כמה רדפתי אחרי התרנגולות שיכנסו כבר ללול. הלילה ירד, והכלבים הצטרפו אלי מכל כיוון, הזנבות שלהם והידיים שלי מתנפנפים יחד כמו קיר מבד שהלך ותחם את מרחב החופש שלהן, עד שסגרתי את השער המגודר והן בפנים.

רק אתמול נולדו עשרה אפרוחים חדשים. מדי פעם אני מוצאת ביצה שלא בקעה בקצה השני של החצר, בקופסא הישנה מהעץ שבה הבאתי את הגור הראשון לחווה. הנחתי אותו בין השיחים שהיו אז נמוכים עם ענפים רכים, והוא קפץ ורץ בזנב מורם הישר לכיוון האורווה. העיזות פעו אחריו. ככה ידעתי שהבחירה בו היתה טובה.

הוא הניח את העט ואמר לי היום, "מעניין אותי יותר ויותר הערך הכלכלי של הדברים שהם לא מוחשיים, כמו ידע, חיבה, נאמנות, רוחב-לב, הזדהות. מי שיש לו משק-חי יודע, שרוחב לב זה ממש נכס כלכלי אמיתי."

ואני רק חשבתי על המילה "סבלנות", וידעתי שזאת מילה שמקפלת בתוכה מילון שלם של כשפים, אשר מביאים אלי מכל כיוון את מה שאני זקוקה לו באמת כדי להיות בחופש.

 

ערב טוב, ריקי רביצקי

אותיות וטבע

הטבע נוכח בכל מקום. גם זה שנמצא ממש לידינו או בחוץ, כמו השמים, דשא, ציפורים וחיות, הים. הטבע מוצא את דרכו לזחול פנימה לתוך הלב שלנו, אפילו דרך ספרים. היום אני יעלה שאלה. נתקלתי השבוע בציטוט מהמיינד הנשי המופלא של וירג'יניה וולף:

"Green in nature is one thing, green in literature another. Nature and letters seem to have a natural antipathy; bring them together and they tear each other to pieces."
(from Orlando, by Virginia Woolf)

"ירוק בטבע זה דבר אחד, ירוק בספרות אחר. יש בין טבע ואותיות סלידה טבעית; תביא אותם יחד והם קורעים זה את זו לגזרים."
(מתוך: אורלנדו, מאת וירג'יניה וולף)

מה דעתכם?
שלכן, ריקי רביצקי

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, ריקי.רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki rikiravitzki

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, ריקי.רביצקי, riki-ravitzki, rikiravitzki

 

מעגלי תבואה

יש לי חבר טוב, כפרי אחד שמסתובב בעולם. לפעמים הוא יוצר בתוך שדות צורות מורכבות שנקראות מעגלי תבואה. הוא כבר ידוע בתחומו ברחבי העולם, ולדימויים שהוא מעצב בעזרת השטחה של הגידולים יש תמיד אפקט מפתיע, במיוחד כשהוא טוען שזה בכלל לא הוא עשה, או כשהוא מתעקש שאין סיכוי שיש בן אדם שיכול לתכנן ולהפיק עיצוב כזה בתוך הטבע בלילה אחד.

הנה כמה תמונות מהרשת של מעגלי תבואה,
תהנו, שלכם,
ריקי רביצקי

ריקירביצקי, ריקי-רבצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki