פסגות של רגשות

הטכנולוגיה מתקדמת, והאדם מתרחק, מעצמו, ומאחרים. למשל מכשיר הפלפון, למרות שכולנו יכולים לתקשר זה עם זה יותר בקלות, אנחנו דווקא מדברים פחות, ואפילו מעדיפים לשלוח מסרון קצר כתוב בטקטס מקודד או אייקונים מאשר להשמיע קול או להקשיב לאחר. המכשיר חכם, אבל ההודעות שאנחנו שלוחים זה לזה לא תמיד כאלה. הרגש הפך למידע רגיש, כמותי, ופחות מהווה מומנטום שיוצר תנועה בין אנשים. איך נדע איך נראית שמחה, אכזבה, הזדהות?

ג'ונס לו אסף 12.5 מיליון הודעות טקסט שנשלחו בין אנשים שונים במהלך משחקי האולימפיאדה בלונדון בשנת 2012. הוא רצה לתת לסוג דיבור הזה ביטוי מוחשי, ועל כן המיר את המידע לנוף סדור של פסגות בתלת מיימד. הפסגות מעידות על רגעים בהם היתה התרגשות רבה, ונשלחו הודעות רבות בין אנשים. האם זה בעקבות אכזבה מהפסד או שמחה של נצחון?

 

פילים ונשים

בזימבבואה, הוקמה קבוצת נשים שאומנה כיחדיה קרבית למיגור צייד פילים. הן אמונות על שטח של טבע פראי, המתפרס על פני כ-200 קילומטרים רבועים בפארק ששמו Phundundu, אחת משמורות הטבע החשובות ביותר במדינה, בו חיים כיום 11,000 פילים תחת סכנת הכחדה.

ריקי.רביצקי, ריקי-רביציקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

שמה של קבוצת הנשים נקראת Akashinga, שמשעו "האמיצות," ובעוד שברחבי העולם נשים הינן חלק מצוותי שמורות טבע, באפריקה הדבר לא היה קיים עד כה.

ריקי.רביצקי, ריקי-רביציקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

מטרת הפרויקט לתת עוצמה בידיהן של נשים, בתחום שעד כה טופל רק על ידי גברים בלבד, וזאת במטרה גם לחזק קהילות-ספר אשר בהן נשים סובלות מדיכוי קשה.

ישנו צד נוסף לסיפור. מי שמקדם את הפרויקט הינו אוסטרלי עם רקע ארוך שנים כצלף ביחידות מובחרות של צבאות שונים בעולם. נסיבות שונות חשפו אותו לסיפורם של הפילים באפריקה, אשר מספרן הלך וצנח ב-30%, כמו גם דלדול אוכלוסיות הקרנפים באפריקה. הוא נרתם למאבק, ואומר כעת כי "הטבע נתן לי הזדמנות שניה בחיים, להסב את עצמי לייעוד גבוה יותר."

כבר בשנה הראשונה של הפרויקט, "האמיצות" הביאו למאסרם של למעלה מ-70 ציידים, וזאת מבלי להפעיל כל אלימות.

 

The Beauty of Bees

לאחרונה יצא מחדש ונתגלה מתוך שכבות הזמן זן נדיר של דבורים, אשר נחשב כנכחד. חוקרים באי נידח באינדונזיה זיהו דבורה ענקית, בת דודתה של דבורת הדבש, שאורכה כגודל אגודל ולה מוטת כנפים המגיעה ליותר משישה סנטימטרים. צליל המעוף שלה מיוחד במינו.

האם תאמינו כי לאחר פרסום התגלית בשנה האחרונה, עלו באתר ebay מודעות מכירה של הדבורים  באלפי דולרים? מתקיים כעת מאבק להוסיף את זן הדבורים חזרה לרשימת החיות הנתונות בסכנת הכחדה.

שלכם,
ריקי רביצקי

והנה כמה תמונות המעידות על יופן של הדבורים בכלל, כמו גם הזן הזה שניתן לראות בתמונה האחרונה מטה.

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

 

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

 

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

 

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki

 

ריקירביציק, ריקי-רביציק, rikiravitzki, riki-ravitzki

יוניקורן

אגדה או אמת, מיסטיקה או מדע? חדי קרן מופיעים בהדפסים עתיקים כחיה שהיתה, נכחה על פני האדמה, ובאה במגע עם דמויות ייחודיות בלבד, בעיקר נשים. ברפואה העתיקה קיימים תרופות שמבוססות על מרכיב הבא מהקרן של חיה מיתית זאת, אך יש האומרים כי לאורך השנים נמכרו קרניהן של לוויתני ה-Narwhal במקום, ולא קרניו של חדי הקרן, שכן אי אפשר היה לתפוס אותם לעולם.

התיאור העתיק ביותר של חד קרן מגיע מיוון העתיקה, ולמרות שכיום נוהגים לצייר את חד הקרן כסוס עם קרן הקבועה במצחו, לפי התיאורים ההיסטורים חדי הקרן אינם זן של סוס כלל, שכן יש להם פרסות הדומות לאלו של תיש, כמו גם זקנקן קטן. זהו כנראה יצור מיוחד במינו עם כוחות ויכולות שמעבר לאלו המוכרים לאדם.

הנה כמה חדי קרן לפניכם, במופעים שונים לאורך ההסיטוריה של האומנות.

שלכם,
ריקי רביצקי

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki
The Unicorn Tapestries

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki
Lady with Unicron, Raffael

ריקירביצקי, ריקי-רביצקי, rikiravitzki, riki-ravitzki
The Lady and the Unicorn, Tapestries

rikiravitzki, riki-ravitzki, ריקי-רביצקי, ריקירביצקי

 

אי ירוק בים

במעמקים, לאורך חופי נובה סקוטיה בקנדה, קרקעית הים מנוקדת בספינות טרופות. הן שקעו למצולות כשנתקלו באיים קטנים, אשר הפכו נסתרים בסחף הגלים האדיר של סופות האוקיאנוס האטלנטי. אי אחד, שהינו לא יותר מחגורת חול, הפך להיות מקלטם של סוסים אשר לעולם לא יבואו עוד במגע עם בני אדם.

אי סייבל (Sable Island) הינו רצועת חוף צרה שאורכה 40 קילומטרים בלבד, והוא מכוסה חולות וערבות מרעה. לפני ארבע מאות שנה, שחו לשם סוסים להינצל מספינות שעמדו לטבוע, ומאז הם הצליחו לשגשג בטבע הפראי של האי. לאורך הזמן, נוצר מתערובת הסוסים האלה זן ייחודי הקרוי סוס אי סייבל. כיום העדרים הללו מוגנים, ועל בני אדם לשמור מרחק מהם ולהותירם פראיים וטבעיים.

עתידם של האי ושל הסוסים המיתיים הללו שברירי אך עוצמתי, ורק הפראיות הינה ההבטחה שתשא אותם הלאה על פני גלי הזמן. גורלם ישאר שזור זה בזה, כל עוד החופש אפשרי.

שלכם באהבה,
ריקי רביצקי

מיוטיוב

שלכם באהבה,
ריקי רביצקי

 

 

 

 

אנתרופוקן – האדם וגלגל הטבע

כדור הארץ נע ומשתנה ללא הרף, ובכל כמה מליארדי שנים חלה בו תקופה גיאולוגית חדשה, הבאה ומעצבת מחדש את פני האדמה. לפי הסימנים החקוקים בסלעים, במאובנים, בקרקעית הים, ניתן לתזמן התרחשויות שלמות שקרו מתוך הטבע עצמו, אשר בא להשפיע על הכדור הזה בשכבות-שכבות של שינויים והתפתחויות הפועלים מתוך גלגל טבעי של יצירה, הריסה, ויצריה מחדש אין סופיים.

עם זאת, הנה בא האדם, אף הוא חלק מהטבע, ויצר בעצמו עידן גיאולוגי חדש, וזאת מחוץ לגבולות הקיבולת של הכדור. נראה כי בני האדם גררו את הטבע אל מעבר ליכולותו, בפרט במאה השנים האחרונות מאז המהפכה התעשייתית, ולבטח מאז "ניסוי טריניטי" בפרויקט מנהטן אשר הפעיל פצצה גרעינית לראשונה בהיסטוריה. השפעת האדם על כדור הארץ כה מעמשותית כיום, עד כי ניתן להגדיר את כל העידן שבו אנו חיים כתקופה גאולוגית חדשה בפני עצמה – האנתרופוקן ("אנתרופו" – אדם, "קן" – תקופה), Anthropocene.

מסתבר כי האדם, יותר מכל יצור אחר עלי אדמות, מביא לשינויים רחבי היקף בפלנטה הזאת, כאילו היה חזק כמו הטבע כולו, אם לא עוד יותר, ומעשה ידי-אדם ברחבי העולם מיצרים מערכות חדשות ופוערים תהומות כה עמוקים עד אשר הטבע נדחק אל מעבר לגבולותיו הטבעיים, וזאת בגלל השפעתו המאסיבית של האדם. מהגאולוגיה ועד האקולוגיה, כולל שינוי אקלים, המעצב חסר המעצורים של פני האדמה כיום הוא בן האדם, וזאת ללא התחשבות באף יצור אחר, ולחלוטין מחוץ לגלגל הטבעי שמשחר ההיסטוריה נועד לשמר כאן בכדור ארץ יצירה מתחדשת ואין סופית.

חומר למחשבה.
שלכם, ריקי רביצקי.

הנה סרטון קצר, לסרט ממולץ בנושא (מיוטיוב)

 

 

עץ התפוח – פרק IX: כרית וספר

זהו פרק הסיום, פרק IX: כרית וספר, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים:פרק I: ההתחלהפרק II: השיכור וביש המזל,פרק III: אמהות ובניםפרק IV: ביס מאותו התפוחפרק V: קרב עץ התפוחיםפרק VI: ואז זבלה חד הרגלפרק VII: איפה האטצ'ווריגראי הזאת, פרק VIII: עם הרגליים בתוך דלי מים)

 

זה לא שעלה בדעתה של המדאם אוטובורו להתעכב לצד הקבר, לא. היא פשוט לא שמה לב שהאחרים כבר עזבו. שעה שלמה חלפה לפני שהיא הרימה את העיניים, נאנחה, ואז הופתעה לגלות שהיא לבד. לבד. ללא שום ציון לימיה החולפים. ללא איש שיאלץ אותה לעמול ביתר-שאת בגינה שלה או כדי לזכוץ בשבחים מבני הכפר. ללא ניצחונות קטנים שיחממו את הגרון שלה בגלים של גאווה, ללא הפסדים קלים שיצרבו את האוזנים שלה בגלים של בושה. כלום, לא נותר לה דבר שעליו תוכל לדבר. פרט לכרית שלה היקרה, היפה, ממשי רקום עבודת יד מבואנוס איירס.

החורף ירד מההרים, ולאחר שהשלים את משימתו לטהר את הארץ בקור גדול, הוא נסוג שוב במעלה מורדות ההרים, מותיר לאביב לרכך את האדמה ולמי שלגים שנמסו למלא את כל אזור ההאוהייטץ-הנדיה בנחשולים, שריקדו בעטרת קצף צבועה אדמה. זאת הייתה העונה בה המדאם אוטובורו נהגה לפרוס את הפלפלונים שלה לפני ההדליה, ולהקדים בחודש שלם את כל יתר המגדלים בכפר. אבל, מאיזה שהיא סיבה, הפעם לא ממש התחשק לה לעשות זאת. והרי לשם מה? לא היה לה בעל להאכיל, או בן שיתענג על ממרח הפיאמנטה החריף שלה, ועכשיו גם לא היה לה כבר שכנה שתוכל לעצבן אותה עם היבול המשובח שלה. אולי השנה היא לא תטרח בכלל בפיאמנטה שלה. אכן, המשימה הזאת של שתילת גן נראית פתאום כבדה למדי, והיא הרי ממש לא מתגמלת בכלל.

המאדם אוטובורו התחילה ל–  לא אוכל באמת לאמר "להבין", כי היא מעולם לא נתנה לעניין לעבור תהליך של הכרה. היא התחילה לתפוס שהיריבה שלה הייתה בשבילה לא משהו שהיא חיה עבורו, אלא יותר משהו שהיא חיה מולו: מירמור יום יומי, אובייקט לקנאה, סיבה לקום בכל בוקר ולו רק כדי לראות באיזה מעשה נבלה השניה הזאת עסוקה.

באותו היום במורד הנהר, אצל הכובסות, אחת הנשים הסיתה מהפנים שלה טלטל בגב כף ידה המוקצפת סבון. היא ציינה ששלושה ימי-כביסה כבר עברו מאז שהראתה את עצמה שם המדאם אוטובורו. בסלע השפשוף הסמוך, השכנה שלה הניחה את המחבט איתו היתה מכה בכביסה עד נקיון, והציעה שאולי כדאי וכמה מהן בעצם תלכנה לקצה הכפר, סתם כדי לראות אולי איזה משהו אירע שלא היה צריך לקרות. הרי היא כבר לא כל כך צעירה ו— הא, ראו! הנה היא באה!

מדאם אוטובורו התקרבה אל הכובסות בצעדים מדודים, מעט פיסות כביסה מלוכלכה שהיו לה היו ארוזות יחד כחבילה ביד אחת, ואילו ביד השנייה היא נשאה את הכרית המפורסמת שלה מבואנוס איירס, ומשהו היה מונח שם, על הכרית.

או לא, זה לא יכול להיות!

אבל אכן כן, זה כן היה. זה היה הספר. ואז הנשים נאלצו לשבת ולהקשיב בעוד המדאם אוטובורו חילקה את שבחיה בין כוחו המופלא של בנה שלה, והגאוניות המופלגת יוצאת הדופן של הבן של אטצ'ווריגראי.

וכן, בדרך הזאת, השאירה המדאם אוטובורו את האלמנה אטצ'ווריגראי חיה עוד איזה כמה שנים. ואת עצמה, גם.

rikiravitzki, riki-ravitzki, ריקירביצקי, ריקי-רביצקי

שלכם, ריקי רביצקי

זהו פרק סיום העונה!
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח
פרק V: קרב עץ התפוחים
פרק VI: ואז זבלה חד-הרגל…
פרק VII: איפה האטצ'ווריגראי הזאתי
פרק VIII: עם הרגלים בתחך דלי מים

 

עץ התפוח – פרק VIII: עם הרגליים בתוך דלי מים

זהו פרק VIII: עם הרגליים בתוך דלי מים, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים:פרק I: ההתחלהפרק II: השיכור וביש המזל,פרק III: אמהות ובניםפרק IV: ביס מאותו התפוחפרק V: קרב עץ התפוחיםפרק VI: ואז זבלה חד הרגל, פרק VII: איפה האטצ'ווריגראי הזאת)

בשעות אחר הצהריים של אותו היום, המדאם אוטובורו הרימה את ראשה מעבודת תיחוח וכיסוי האדמה לקראת החורף, והנה היא רואה את הכומר מהדס לו בממלכתיות במעלה השביל של האלמנה. לא עברו יותר משתי דקות, והוא יצא מהבית עם ערשת עצובה ומצח מקומט. המדאם אוטובורו קראה אליו מעבר לחומה, לדעת מיד מה פשר כל המשחק הזה של הזקנה האלמנה האטצ'ווריגראי. הכומר הרים את החצאיות שלו כדי שלא תתמלאו בוץ, פילס את דרכו אליה, ואמר בטון ענוג ורוטט שבדרך כלל משמש אותו לדיונים בנושא של מימון גג חדש לכנסיה, "השכנה שלך נקראה לדין," המדאם אוטובורו לא האמינה למשמע אוזניה! הסוסה הבריאה הזאת של האטצ'ווריגראי? היא? זאת שהייתה חזקה מספיק כדי לתלוש ענף שלם מעץ התפוחים של מישהו  אחר? זה פשוט לא יכול להיות!

"ללא ספק מוח-העצם שלה חטף חום כשהיא עמדה לה בגשם בהלוויה של זבלה המסכן," הוסיף הכומר. "מצאתי אותה יושבת על כסא במטבח שלה, עם הכפות רגלים בתוך דלי מים שכבר הספיק להתקרר."

הכומר מיהר ויצא לדרכו כדי לערוך את כל הסידורים הנחוצים, ותוך זמן קצר הופיעו בשביל ארבע מנשות הכפר עוטות שמלות שחורות שנלבשו במהירות, ראשן כפוף, כפות ידיהן לחוצות יחד לפני בית החזה, הליכתן איטית, וכל אחת קורנת ברטט של התלהבות מודחקת על כך ששפר לה כל כך המזל והיא לוקחת חלק באירועים הגדולים באמת של חיים ומוות. הן פנו לתוך ביתה של האלמנה אטצ'ווריגראי, לשטוף, להלביש ולהניח את גופתה, אבל לא לפני שקודם לכן, כמעשה ראשון, הן פתחו את החלון בחדר השינה כדי לתת לנשמתה לעוף אל על. אחרי זה, הגברת האבלה הראשונה, זאת שזכתה לתואר כבוד זה בתור המבוגרת מבין כל האבלים, שכן היא זאת שתהיה כנראה "הבאה בתור" (גם אם הדבר לא צוין מעולם בקול רם), יצאה לחצר האחורית כדי להודיע על המוות לתרנגולות, על מנת שהן לא יפסיקו להטיל ביצים. בחלקים אחרים של ארץ הבאסקים, נהוג לצאת אל הכוורות של המת וללחוש שם לדבורים שהכוורן מת, וזאת כדי שתחושת האבל לא תכה בפתאומיות את השדה ויגרום לדבורים לנדוד הרחק ולזנוח את הכוורות. בכפר שלנו אין לאף אחד דבורים, אז אנחנו מספרים לתרנגולות במקום, וזה עובד, כי אף אחת מהן לא נדדה ולא זנחה את מרבצה.

בתוך המטבח של האלמנה אטצ'ווריגראי, כל האבלים התישבו ופטפטו בקולות מרוככים, מרגשים זה את זה עם תזכורות (מלאות כוונה טובה) שכל אחד מהם עלול באופן פתאומי להקרא לפתע אל האל, ולכן כדאי להיות מוכנים לכך עם נשמה נקייה.

האדון האבל הראשון הציע להזמין את המדאם אוטובורו לשבת גם כן איתם. אחרי הכול, שתי הנשים הללו גרו בשכנות זו לצד זו יותר שנים משלבנים יש מחשבות מלוכלכות. אבל האדון האבל השני תהה אם זה לא יעליב בעצם את המתה, שכן הם איפשרו ליריבת-חייה לרחרח לה בתוך המטבח שלה אשר לא היה לה זמן לנקות. אחרי התייעצות ארוכה הוחלט לנקות ולסדר בזהירות, ואז להזמין את המדאם אוטובורו להצטרף לכולם.

נוקשה ומאוד מאוד אסופה, המדאם אוטובורו ישבה במטבח של השכנה שלה בפעם הראשונה בחייה. רגעים ארוכים של שקט מתוח נחתכו בדיבורים מאולצים, שהפכו לאמירות שבורות, שהוחלפו בהנהונים חלושים, ובצקצוק גרונות. אף אחד מהאבלים לא רצה חס וחלילה לשבח את האלמנה בנוכחות השכנה שלה, וגם אף אחד לא העז לרכל עליה בנוכחות הרוח שלה, אז על מה נותר לדבר? סוף כל סוף, להקלתם של כולנו, המדאם אוטובורו קמה ללכת. אבל האבלה הראשונה הפצירה בה לקחת איתה איזה פריט קטן מהבית, משהו שיהווה לה כמזכרת לאלמנה שמתה. בהתחלה היא סירבה. לבסוף, יותר כדי לברוח ממבוכה נוספת מאשר מכל סיבה אחרת, היא הסכימה לקבל על עצמה את הדרישה הזאת. ברגע שהיא יצאה מהבית נפל על כולנו שקט כבד. ואז, בבת אחת פרץ מהפיות של כולם שטף אדיר של דיבור שהודחק – מדוע היא בחרה דווקא במזכרת הזאת?

כל הכפר בא ללוות את האלמנה בדרכה אל עבר הגאולה שלה. רק אחרי שעמדנו לצידו של הקבר משך זמן מכובד, רועדים ברוח שנשאה אלינו ריח שלגים מההרים, התחלנו להתפזר, הגברות למטבח שלהן, הגברים לבית-הקפה/בר של ראש הכפר ללגום שם כוסית קטנה ולדסקס את האזהרה של הכומר ש"כל שעה בחייו של אדם פוצעת, ואילו האחרונה הורגת".

… טוב, אולי שתי כוסיות.

זה לא שעלה בדעתה של המדאם אוטובורו להתעכב לצד הקבר, לא. פשוט, היא לא שמה לב שהאחרים כבר עזבו. שעה שלמה חלפה לפני שהיא….

סיום העונה בפרק הבא!
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח
פרק V: קרב עץ התפוחים
פרק VI: ואז זבלה חד-הרגל…
פרק VII: איפה האטצ'ווריגראי הזאתי

עץ התפוח – פרק VII: איפה האטצ'ווריגראי הזאתי

זהו פרק VII: איפה האטצ'ווריגראי הזאתי, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלהפרק II: השיכור וביש המזל,פרק III: אמהות ובניםפרק IV: ביס מאותו התפוחפרק V: קרב עץ התפוחים, פרק VI: ואז זבלה חד הרגל)

…ואז, ביום סתווי קר ורטוב, זבלה חד-הרגל מת. לא ממשהו מיוחד; פשוט אזלו אצלו החיים, כפי שיקרה וודאי לכולנו ביום מהימים. לזבלה לא היתה משפחה, אבל בכל זאת הוא היה אחד משלנו, וכולם הגיעו לטקס הקבורה שלו ועמדו בגשם השוטף בשקט בזמן שהכומר ניצל היטב את ההזדמנות להבטיח לכולנו שהמוות הוא מנת חלקנו כולנו ובלתי נמנע ממש, ולכן כדאי שנתחיל להתכונן לקראתו, בעיקר מי מאיתנו, אנשים מאוד מסוימים שהוא יכול למנות אותם בשמם (אבל הוא לא יעשה זאת כדי לא להכתים בהאשמות את האירוע הזה של זבלה, אפילו שהן מאוד מוצדקות!) כולנו עזבנו את בית העלמין, הגברות לבתים ולעבודה, והגברים לקפה/בר של ראש הכפר, לאיזה כוסית קטנה לזכרו של זבלה.

… אולי שתים.

רק המדאם אוטובורו והאלמנה אטצ'ווריגראי נשארו בחצר הכנסייה. הן עמדו בגשם משני הצדדים של צלקת האדמה הטריה, כשמבטן מושפל מטה אל צרור הפרחים שכל אחת החזיקה באצבעות מיובלות מעבודה. הן עמדו שם במשך שעה… שעתיים… ולמרות שצעיפה של כל אחת נרטב כהוגן בגשם והן סגרו את השיניים חזק שלא ינקשו בקור, אף אחת לא הייתה מוכנה להיות זאת שעוזבת ראשונה את בית העלמין, כי בכך היא תוותר על התפקיד של האבלה-הראשית ותכריז בעצם את השניה כבעלת זכות הצער הגדולה יותר.

החצאיות הרטובות הגדולות והשחורות שלהן הפכו כבדות מכדי להתנופף ברוח שנשבה כעת, והטילה את הגשם באלכסון על הקבר. אבל, עדיין, שתיהן לא היו מוכנות למסור את המקום לרשותה של השנייה, זאת שזבלה הגברבר יפה-התואר ממש לא סבל בכלל. זה יהיה פשוט עלבון לזכרו.

… שלא נדבר על הטעם שלו.

לבסוף, יצא הכומר בצעדים זריזים מהבית שלו שבצד הכנסיה, ישנוני למדי ומתלונן בקול על כך שנאלץ לקרוע את עצמו מתוך מדיטציה עמוקה רק בגלל איזה שתי זקנות עקשניות. הוא נעמד בראש הקבר, הרוח פורעת  את המטריה הגדולה והשחורה שהחזיק, ובכעס ציווה על השתיים לבוא איתו. מיד! אז, רק כי זה ממש היה חצוף שלא לציית לשליחו של האל, בפרט כשהוא עומד ככה במקרה בבית קברות, הן נתנו לכומר להוביל אותן בחזרה הביתה, כמובן לא לפני שכל אחת ניסתה בתורה להתעכב שם עוד איזה רגע יותר מהשניה. ואז הן הלכו הביתה, כל אחת מצידו האחר של הכומר, כל אישה עם כתף אחת מוגנת תחת המטריה וכתף שנייה נרטבת עוד מהגשם שזלף בשוליה. ומבלי להוציא הגה, הן נפרדו מהכומר במורד כל גן וצעדו במעלה השבילים שלהן, כל אחת לביתה שלה.

הבוקר שלמחרת הפציע באור שמש קריר ושברירי המאותת על סוף הסתיו. המדאם אוטובורו ידעה שבקרוב יגיע זמן קטיף התפוחים שהניבו השנה בשפע, גם אם הם קטנים ופחות מתוקים מתמיד. (האם הצדק שמרעיף עלינו האל אינו מגלה עצמו בכל?) בעודה ממלאה צנצנות בממרח פיאמנטה, היא הציצה לה מדי פעם מבעד לחלון המטבח לראות אולי האטצ'ווריגראי התאוותנית הזאת כבר פושטת על העץ. אבל האלמנה לא יצאה מהבית כל אותו היום. המדאם אוטובורו השתוממה: איזה מן משחק משחקת לה המכשפה הזקנה הזאת. או-וו, רגע, רגע! היא מעמידה פנים של מוכת אבל כה כבד מכדי לצאת ולבצע את משימות הגן? האם זאת הדרך הערמומית שלה לרמוז שהיא בעלת הסיבה הגדולה ביותר להתאבל על זבלה הצעיר, זה שבכלל לא שם עליה קצוץ? איזה תכסיס נאלח!

למחרת אחרי המיסה, הכומר שאל את המדאם אוטובורו מדוע השכנה שלה לא הגיעה לדרשה. היא ענתה שהיא עצמה דיי בטוחה שהיא ממש לא יודעת. אולי ההיא החליטה לה לא להגיע יותר למיסה כי היא הבינה שגם אם הרחמים של האל הם אין-סופיים, הם לא עד כדי כך אין-סופיים, כדי להציל אנשים מסוימים שכל הזמן מפגינים את האבל המאולץ שלהם! אותו סוג של אנשים שתמיד מסתובבים עם איזה ספר עבה שנכתב על ידי בנים מעוקמי-רגלים וחלשלושים כאלה, שלא מסוגלים לזרוק כדור כמוש'צריך! לא, אפילו אם ישו הילד בכבודו ובעצמו היה מתחנן בפניהם לשחק איתו! הכומר נענע את ראשו ונאנח, מצטער ששאל בכלל.

בשעות אחר הצהריים של אותו היום, המדאם אוטובורו הרימה את ראשה מעבודת תיחוח וכיסוי האדמה לקראת החורף, והנה היא רואה את הכומר מהדס לו בממלכתיות במעלה השביל של האלמנה. לא עברו יותר משתי דקות, והוא יצא מהבית עם ערשת עצובה ומצח מקומט. המדאם אוטובורו קראה אליו מעבר לחומה, לדעת מיד מה פשר כל המשחק הזה של הזקנה האלמנה האטצ'ווריגראי. הכומר הרים את החצאיות שלו כדי שלא תתמלאו בוץ, פילס את דרכו אליה, ואמר בטון ענוג ורוטט שבדרך כלל משמש אותו לדיונים בנושא של מימון גג חדש לכנסיה, "השכנה שלך נקראה לדין," ….

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח
פרק V: קרב עץ התפוחים
פרק VI: ואז זבלה חד-הרגל…

שלכם, ריקי רביצקי

עץ התפוח – פרק VI: ואז זבלה חד-הרגל….

זהו פרק VI: ואז זבלה חד הרגל…, מתוך הסיפור המקסים "עץ התפוח", עיקבו ותהנו מעולם הטבע ומטבעו של העולם.

(מומלץ! קראו קודם את פרקים הקודמים: פרק I: ההתחלהפרק II: השיכור וביש המזל,פרק III: אמהות ובניםפרק IV: ביס מאותו התפוח, פרק V: קרב עץ התפוחים)

… בחמת זעם שתיהן קטפו משני צידיו המנוגדים של אותו הענף, אבל אז, במקרה, מדאם אוטובורו משכה מעט את הענף לכיוון שלה, רק שבדיוק באותו הרגע היריבה שלה הושיטה גם היא יד לקטוף איזה תפוח.

"מה זה?!" נשפה בין שיניה האלמנה אטצ'ווריגראי. "ובכן, שתיים יכולות לשחק במשחק הזה! ואחת עוד יותר טוב מהשנייה!" היא אחזה בענף בעוף עם יד אחת לייצב אותו, וביד החופשייה המשיכה בפראות רבה לקטוף תפוחים, מהר מהר.

"שאלוהיםיהיהעדיייי" שרקה גברת אוטובורו, "האם המכשפה-בלי-בושה הזאת מוכנה לתלוש את כל הענפים מהעץ הזה רק כדי לספק את התאוות שלה?" והיא משכה בזריזות את הענף חזרה לצד שלה, אבל בטעות איתו גם את האלמנה השניה שאחזה בענף מצידה, ולהפתעתה מצאה את עצמה ככה נגררת ישר לאמצע חומת האבן המפרידה.

"אי-יי!" צווחה האלמנה. "אז הפוטה החצופה הזאת רוצה לשחק מלוכלך, אה?" והיא שלחה יד להחזיר את הענף לצד שלה, כשבדיוק מדאם אוטובורו סיימה לקטוף את התפוח האחרון שעליו, וכשתפוח זה נתלש מהעץ, הענף השתחרר בפתאומיות, נמתח חזרה למקומו והיכה בחוזקה בחזה המאוד שופע של האלמנה ההמומה. היא עפה אחורה, והתגלגלה בכבדות עד שמחצה בישבנה את ערוגת הכרישה היקרה שלה.

עכשיו כבר באמת לא היה זמן יותר לתת לכעס לעלות ולבעבע, או לתת דרור למילים שיתארו את העלבון שלה מול כל בני הכפר שלנו שהתאספו מהר לאורך השביל כולו כדי לצפות במחזה – השכנה התקדמה ועברה לקטוף בענף "מחלוקת" אחר, הפעם בצידו המרוחק של העץ. האלמנה אטצ'ווריגראי קמה על רגליה באמצע הערוגה בין קרשות מחוצות, מלמלה וסילקה את הבוץ שדבק באחוריה, חזרה אל זירת הקרב, וגמרה בדעתה להשיב מכת נגד הגונה כהחזר להתפרצות המבישה הזאת כלפיה. בקריאות של גנאי ושל כל עלבון אפשרי אחר שבמשך שנות יריבות רבות נאגר בתוך המוח ומילא את כל חדרי הלב, השתיים לפתו את התפוחים, תלשו אותם מהענפים, העמיסו בסלסלות, וכל הזמן המשיכו וקישטו את האויר בתיאור המוניטין של השניה, עם השמצות ובביטויים ביולוגיים מפורטים כאלה שבמיוחד לשמם כנראה נועדה השפה הבאסקית, אם לא הייתה זאת השפה שהומצאה בגן העדן לשימושם של המלאכים.

היה רגע אחד ששתיהן הושיטה יחד יד אל אותו התפוח, והן נגעו קצת זו בזו, ואז כל אחת זעקה עד לב השמים ונסוגה כאילו היה המגע מחלל. רותחת מזעם עדיין על הערמומיות שבה עזבה קודם לכן המדאם אוטובורו את הענף לכיוונה, האלמנה אטצ'ווריגראי החליטה להשיב על העלבון, אבל ברוך: היא שמה את כל כובד משקלה על הענף, כופפה אותו אל הצד שלה כדי שכשהמדאם אוטובורו תושיט את היד שלה מצידה הרחק אל הפרי, ואז היא תכננה לשחרר אותו שיעוף לו חזרה אליה ויתן לה—

— הענף נשבר. והאלמנה מצאה את עצמה שוב רובצת בתוך הכרישה שלה.

שאגות וקריאות הקהל האדימו את לחייה מזעם ומבוכה. היא ישבה שם יורקת אל עבר מדאם אוטובורו תיאורים של אופי ושושלת ומנהגים ושאיפות ומראות. והשנייה, שטופת העלבונות, גילתה שהסלסילה האחרונה שלה לא התמלאה מספיק, אבל גם שהענף היחיד שנותר עם התפוחים שבור ומונח הרחק מהישג ידה, בתוך הגן של שכנתה. היא הרימה את ידיה אל על, וקראה לאלוהים להיות עד לשוד הזה! לפריצות הזאת! לפיראטיות הזאת! והיא מיד הצטלבה והתחננה לאימא מריה שתשים את הידיים על האוזנים של ישו התינוק הרך, שלא יפגע חס וחלילה מהגסויות האלה שלא הפסיקו לזרום מהפה המלוכלך של הנפשעת, הגסה, העלובה הזאתי, האטצ'ווריגראי!

תאור שאילץ את האלמנה להגיב במחוות יד קלה.

מחוות יד קלה שחייבה את מדאם אוטובורו להשליך חופן בוץ.

פגיעה שהכריחה כמה מאנשי הכפר למהר לחומה כדי למנוע שנזק גופני ממשי יהרוס את ההנאה הצרופה שהבידור הזה העניק לנו עד כה.

במערכה האחרונה של קרב עץ התפוחים, האלמנה אטצ'ווריגראי היא זאת שמילאה בדיוק את הסלסילה החמישית שלה בשארית התפוחים. המדאם אוטובורו נאלצה להתמקח כל כך, עד שהאופה הליקואזי, קמוץ האגרופים, נאות לקבל גם ממנה את כל הסלסילות, גם את החסרה. הוא נאנח בקול ובגרון חנוק תיאר את הגורל הוודאי שבטח צפוי לילדים שלו למות עניים בבית יתומים. יחד עם זאת, הרבה מבני הכפר הכתירו דווקא את המדאם אוטובורו מנצחת, כי, אחרי הכול, זה לא היה הישבן הרחב שלה שפעמיים מצא את עצמו בתוך ערוגת הכרישה שלה עצמה.

במשך השבועות הבאים, בכל פעם ששאלו בשוק על הקרב (תמיד במבט תמים ובקולות גרגור של חמלה), המדאם אוטובורו איימה לנקוט בהליכים משפטיים נגד אותה צ'חצ'חית איומה שפגעה בעץ שלה! והאלמנה אטצ'ווריגראי שיתפה את כולנו בחשדות שלה לגבי מה שוודאי המדאם אוטובורו הציעה לאופה כפיצוי על התפוחים שהיו חסרים לה; למרות שלפי דעתה, המצרך הזה לא ממש היה שווה משהו גם בימים ההם הצעירים והרעננים שלה, ובטח האופה הסכים רק מפני שהוא רוצה להפחית את הזמן שלו בגיהנום כיף-הקלע, על ידי הטלת סבל נוראי על הגוף.

במהלך השנה, הן המשיכו ללחום את היריבות שלהן בשדה הקרב הגני, כל אחת עובדת לה מעלות השחר ועד שקיעת החמה כדי להניב ירקות שהפכו לגאווה של הכפר וגם למצוקת כל הגננים האחרים. העבודה שלהן באוויר הפתוח שמרה על גופן בריא וגמיש, והשבחים שזכו להם מפי העוברים והשבים החיו את רוחן, בפרט התשבוחות שנשתמעו כהשוואה מפחיתה כלפי היבול של האישה השנייה.

ואז, ביום סתווי קר ורטוב, זבלה-חד-הרגל…

המשך בפרק הבא.
והנה הפרקים הקודמים של הסיפור המקסים "עץ התפוח":
פרק I: ההתחלה
פרק II: השיכור וביש המזל
פרק III: אמהות ובנים
פרק IV: ביס מאותו התפוח
פרק V: קרב עץ התפוחים

שלכם, ריקי רביצקי